שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "טווס בחדר המדרגות": לבשם את הטראומה
    ספרה הדרמטי של גלית סיטל אטבריאן מגולל את סיפורם של שלושה אחים: איב, סאן ולורן - שגדלו בבית מוזנח וחוו התעללויות בילדותם וכעת צריכים לשקם את חייהם בעקבות משבר משפחתי. אך יחד עם כתיבה משובחת ועומק רגשי, ההתקרבנות של הדמויות מחלישה את כוחו של הרומן

    כל המשפחות האומללות, כל אחת בדרכה, הולידו לאורך תולדות האנושות את מיטב הדרמות. רבות מהעלילות המשפחתיות כללו אלימות אכזרית וחסרת גבולות. הורים נטשו את ילדיהם, אחים רצחו זה את זה, וכולם ניסו לסכל את נבואת האורקל ההרסנית של גורלם המשותף.

     

     

    ספרה השני של גלית דיסטל אטבריאן "טווס בחדר המדרגות", עוסק בנושאים מייסרים ומוכרים שבהם התא המשפחתי מכתיב גורל בלתי נמנע על בניו. כמו בספרה הקודם והמצליח, "ואם היו אומרים לך", גם בספר הנוכחי היא מתמודדת עם מטענים עצומים של כאב. הביוגרפיה של הגיבורים כולאת אותם בחיים מרים ועלובים, בלי יכולת להיפרד ממרכז הכובד המשפחתי שמגדיר אותם.

    "טווס בחדר המדרגות". כל המשפחות אומללות בדרכן (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "טווס בחדר המדרגות". כל המשפחות אומללות בדרכן
     

    "טווס בחדר המדרגות" מספר את סיפורם של שלושה אחים: איב, סאן ולורן לבית עמיזדה, קורבנות של אב אלים שמתעלל בהם פיזית ונפשית. גימיק השמות שפותח בסערה את הרומן, מתפוגג מהר והספר הופך לדרמה משפחתית מלאת כאב. בדירת שיכון סטנדרטית ברמת גן, גדלים הילדים בעלי השמות המבושמים - כשהם לכודים בתוך פקעת של אלימות והזנחה רגשית. דיסטל אטבריאן משחזרת בדייקנות וללא טיפת סנטימנטליות עודפת, את ילדותם הפגועה והקודרת בשנות השמונים.

     

    בבגרותם סובלים האחים מכל קשת תופעות הלוואי האפשריות. איב מנסה למצוא שם שהולם יותר את אישיותה והופכת ל"חווי", כי היא לחלוטין לא מרגישה כמו "איב". חווי היא האחות שמפנימה בעוצמה את עמדת הקורבן המוכה, והופכת לעובדת סוציאלית רווקה ועגמומית. סאני, האח המחונן שחיפש לשווא אחרי אהבת האם, בעוד שזו היתה נתונה בלעדית לאביו, הפך למובטל כרוני ולנכה רגשית. לורן היפה והפצועה, משוטטת בלילות בין גברים מזדמנים כשהטראומה מערפלת את עיניה מלראות את מצוקת משפחתה. שלושת האחים אינם מוצאים מרגוע לנפשם החבולה, וחיים על בלימה למרגלות זיכרונות האלימות וההשפלה.

     

    מה היה גורלם של שלושת הילדים הללו אלמלא נשאו שמות מופרכים כל כך או אלמלא אימם הייתה כה כנועה ושוות נפש למתחולל בביתה? ברובו של הספר נעים הגיבורים כניצבים פסיביים בטרגדיה ידועה מראש, כשהמטאפורה של השכנה הכובסת המנופפת באגרופה מול מזג האוויר הגשום ונכנעת לו הוא המוטיב המוביל שלה. שלושת האחים הבוגרים לא מאגרפים את ידם. הם מרכינים את ראשם ברפיסות מול גזירת השמיים והגשם הבלתי נמנע.

     

    באשר למבנה הרומן: דיסטל אטבריאן היא סופרת שכתיבתה אמינה ומדויקת מאוד, ולכן תמוהה בחירתה לארגן את הרומן במהלך עלילתי כה מוכר ושחוק. היא ממהרת משום מה לסגור את כל קצוות העלילה, כאילו בדל חוט סורר עלול לערער מחדש את כל הסיפור שארגה. ריסון כפוי זה מורגש לאורך כל הרומן.

     

    לאחר עוד משבר משפחתי שפוקד ומטלטל את חיי האחים, חווי האחות הבכורה שהיא הדמות המרכזית ברומן, מתמסרת לחיי בדידות מצמיתה. היא מרגישה ש"אנשים נעים כמו אלקטרונים במעגל חשמלי שכוחות דטרמיניסטיים חייתים מפעילים אותו". הכישרון לחיים שייך רק לזן מסוים של אנשים, והיא נטולת כישרון לאושר. עם זאת היא הגיבורה היחידה שיש בה את הפוטנציאל לערער על גזירת הגורל. עיסוקה בטיפול במשפחות של מכורים לסמים ונוער בסיכון - מאפשר לה להכיר את המנגנון הנפשי של הרס עצמי.

     

    לרוב היא מכילה את מטופליה בדרכה התומכת והפאסיבית עד לרגע אחד, בסצנה החשובה בספר, בו היא מעזה להתעמת עם אחיה הנערץ שהוא פילוסוף וציניקן מר. כעובדת סוציאלית טובה היא מתריסה מול אדישותו הפטליסטית, "אז מה זה בן אדם בעצם, בן אדם זה כמו אבן שנופלת מקומה שביעית ככה יזרקו אותו ככה הוא יפול? לא יכול לעוף למעלה, הצדה, להישאר במקום, ככה כמו לבנה שנופלת". הדיאלוג ביניהם הוא נקודת המפנה שמסמנת אצל שלושת האחים את גילוי הבחירה החופשית, ואת הכוח לחרוג ממעגלי הדטרמיניזם שבתוכם. אך, כאמור, התוצאה של המהלך העלילתי הזה חזויה מדי.

     

    התיאוריות הפסיכולוגיות שחווי מכירה היטב יודעות לתת הסברים רטרואקטיבים למכביר,

    ודיסטל אטבריאן נותנת לקורא הסברים ופרשנות לכל. יש הסבר לכאב, ויש הסבר למקור הבדידות, ויש הסבר לאלימות שמשתכפלת, ויש לחווי אפילו חבר דמיוני שמגויס לדבר כמו פסיכולוג. ההשלכות הנפשיות של גדילה בבית שנחוותה בו התעללות היא ללא ספק טראומטית ומותירה צלקות נפשיות לא פשוטות. אולם בספרות יש לא פעם נטייה להשתמש בטראומה באופן קצת פופולרי שמשטיח את מורכבותה.

     

    בחירתה של דיסטל אטבריאן לספר את הסיפור רק דרך הציר הפתולוגי של ההתעללות, מצמצם במידה רבה את מרחב האפשרויות ומונע מהגיבורים את היכולת לעצב את חייהם מתוך בחירה חופשית. הסופרת מנסה להעניק לגיבוריה את הכוח להיחלץ מהכאב דרך אהבה ופתרונות רומנטיים, אלא שהכוח להחלמה, אולי, טמון ברובו בוויתור מסוים על נרטיב הקורבן.

     

    עם זאת, הכתיבה של דיסטל אטבריאן אנרגטית מאוד. הכישרון שלה מתפרץ בשפע מסעיר מרגש ומקורי. היא יודעת לא רק להמיר התבוננות לתוך משפטים יפים, אלא גם להעניק להם דינאמיקה רגישית ועומק - אך המציאות הסיפורית מקרקעת אותה. חבל שבסופו של דבר היא נופלת לתבניות עלילתיות שחוקות, ומתקשה לנתב את כישרונה לכדי כתיבת רומן גדול באמת.

     

    "טווס בחדר המדרגות", מאת גלית דיסטל אטבריאן. הוצאת כנרת זמורה-ביתן. 479 עמ'.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: עידו פרץ
    גלית דיסטל אטבריאן. כישרון אנרגטי
    צילום: עידו פרץ
    לאתר ההטבות
    מומלצים