"מסע של מאה צעדים": לא מבושל מספיק
העיבוד לרב המכר של ריצ'רד סי. מוראיס "מסע של מאה צעדים" הוא חגיגה קולינרית קולנועית מהמטבח של לאסה הלסטרום. אבל למרות הלן מירן המצוינת והמנות המפתות, מדובר בסופו של דבר בארוחה קלה בלי הרבה טעם
במאי שבדי ותסריטאי בריטי רוקחים סרט דרמה מחויך על תחרות בין מסעדה הודית למסעדה צרפתית. האם התוצאה תהיה קלה לעיכול או בלגן קולינרי?
"מסע של 100 צעדים" מתחיל באופן מעורר תיאבון, עם הרבה מרכיבים משובחים, בתוך ומסביב לתסריט. הוא הופק בין היתר על ידי סטיבן שפילברג, וביים אותו לאסה הלסטרום - שאחראי לסרטים קולינריים נוספים: "שוקולד", "מה עובר על גילברט" המשובח ו"תקנות בית השיכר" המפוספס. את התסריט כתב סטיבן נייט, שעומד מאחורי תסריטים כמו "דברים יפים מלוכלכים" ו"סימנים של כבוד", לפי ספר מאת ריצ'רד סי. מוראיס.
את 122 הדקות של הסרט מובילים בצורה נעימה ומשכנעת צוות מרשים של שחקנים: מאניש דאייל הוא חסן קדם, צעיר הודי שלמד את רזי המטבח מאמו. לאחר מותה הוא עוזב את הודו ומגיע בסופו של דבר עם אביו (אום פורי), אחיו ואחיותיו לעיירה קטנה וציורית בצרפת.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
המשפחה מוצאת מבנה רחב ידיים ומושלם, ומתכננת להפוך אותו למסעדה הודית מלאת ריחות וטעמים עשירים שהצרפתים עוד לא טעמו כמותם, ולהמם את קהל הסועדים האנין עם תבלינים מיוחדים, ותבשילים שמצטלמים היטב ועושים נעים לחך. ובעניין זה, הערה לצמחונים והטבעונים שבינינו: הסרט מלא בסצנות בישול חינניות, אך בחלקן יש מוצרים מן החי.
אבל בין משפחת קדם וההצלחה המסחרית עומדת מתחרה רצינית: מסעדת יוקרה צרפתית עם כוכב מישלן, שמנוהלת בגאווה וביד רמה על ידי מלורי (הלן מירן המצוינת). היא מבינה בגורמה, היא תחרותית והיא לא תיתן לאף אחד, בטח לא מישהו זר, להתגנב ללב לקוחותיה. המסעדה ממוקמת ממש מעבר לכביש, מאה צעדים בדיוק, כשם הסרט, מהמסעדה החדשה.
היריבות בין שתי המסעדות, שהיא כמובן עמוקה יותר מרק תחרות על טעם הקהל, מעלה גם תקריות קלילות ומצחיקות של תחרות לא ממש הוגנת עם תרגילים מלוכלכים של גניבת מצרכים. כמובן שיש פה התייחסות לנושאים של גזענות וקבלת האחר, אך לא ממש נכנס אליהם לעומק.
וזו הנקודה שבה הסרט, על כל הפוטנציאל שבו, לוקה בחסר. הכול נשאר נעים וקליל כמו חלמונים מוקצפים. כל התעסקות שעשויה לרגע להפוך למעניינת ממש, כל התעמתות שמתחילה לנגוע במקומות יותר רגישים ואולי אפילו כואבים - נפתרת במהירות בצורה הקלה והנעימה ביותר.
היות והסרט הוא לא קומי במובהק מצד אחד, והדרמה שבו נשארת שטחית מצד שני, הוא נחווה כסיפור קליל, נעים, אבל כזה שלא משאיר שום טעם אחרי שהוא נגמר.
תבלין שנוסף לתבשיל העלילתי הזה, הוא הסיפור הרומנטי של מרגריט (שרלוט לה בון, "צל הימים") המתלמדת במטבח של מלורי, שבינה לבין חסן נרקמת ידידות למרות היריבות. הוא מפליא אותה בכישורי הבישול שלו שלא נרכשו באופן רשמי, בעוד היא עושה לו היכרות עם המטבח הצרפתי. אך גם כאן, מה שמתחיל להיות מעניין כשהתחרות המקצועית בין השניים נעשית רצינית ומאיימת להפריע לחיבה שהם רוכשים זה לזו, הסרט כמו מתחמק מלעסוק בכך, ומדלג למחוזות ומתכונים אחרים.
בשורה התחתונה מדובר בהעברת זמן חביבה, אך קצת ריקנית, שיכול להיות שמקורה בספר עצמו ולאו דווקא בעיבוד. בין כך ובין כך - התוצאה קצת חסרה.
