שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מכתב לנדב
    גל רוקניאן , נולדה שומעת. בגיל שנה וחצי התחרשה מדלקת קרום המוח. נשואה לגבי, חירש, ואם לשלושה ילדים שומעים: נעם בת 15, אהד בן 11 ונדב בן 7. לרגל פתיחת שנת הלימודים כותבת מכתב גלוי לבנה הקטן נדב

    לראשונה, לא המתנתי בהתלהבות ל 1.9 - התאריך המיוחל שמציל אותנו מהשיגעון הזמני של השעבוד לחופש הגדול. הפעם לא היה חופש מאד גדול. היה חופש קטוע ומלא עצבות.

     

    ברקע דיבורים חשובים על המציאות ההזויה שבה אנו חיים, מתלבטים מי צודק ומי חכם, כל צד מנסה להוכיח שהוא ניצח. כל זה מקבל מימד קצת שונה – כשזה מגיע לילד הפרטי שלך.

     

    המחשבה על היום הראשון ללימודים העבירה בי צמרמורת, ולא רק בגלל המלחמה שהייתה ומקווה שלא תחזור אלא גם בגלל שאני שולחת את הילד הקטן שלי שכבר גדל, למקום שהוא חדש, לא מוכר, מקום בו לא אהיה איתו.

     

    נדבי, ילדי, אוצרי, ילד שגדל ובגר לתוך מציאות לא פשוטה, מורכבת ומלאת אתגרים. כשהיית תינוק כבר ידעת שעם אמא ואבא צריך להסתכל בעיניים, וכשלמדת לזחול - במהירות היית זוחל ומנופף לנו בידיים כדי שנשים לב אליך.

     

    כשהיית נופל ומקבל מכה, אחותך הבכורה הייתה לוקחת את האחריות להודיע כי לפעמים היינו מפספסים אותך...אני זוכרת את ההתרגשות ביום בו סימנת בשפת הסימנים את המילה הראשונה שלך (וכן, סימנת ,אמא" באצבעות הקטנטנות שלך.)

     

    מתוך ניסיון העבר המר עם שני ילדינו הגדולים, שמרנו עליך עטוף בבית ושלחנו אותך למסגרת רק כשקצת גדלת. בגיל שלוש הלכת לגן סיגל - גן ייחודי וקסום שהכיל אותך, ילד דו לשוני שידע לעבור משפה לשפה, מתרבות לתרבות והשכיל לקבל אותנו כשווים בין כולם.

     

    חגים, ימי הולדת, מפגשים וקשר עם ההורים האחרים היו גם היו, אבל קצת אחרת.. (במייל, בסמסים ובתרגום לשפת הסימנים. ככה זה אצלנו) חברים שלך ביקרו אצלנו בבית, שיחקו קצת עם האורות המהבהבים שמתריעים בפנינו על כל מיני צלילים בבית והתרגלו שיש לך הורים שמסמנים בשפת סימנים.

     

    ועכשיו, הגיע הזמן לפתוח דף חדש. אמנם קצת עייפתי מלהתחיל שוב מההתחלה, אבל ככה זה בחיים. אתה נכנס למסגרת חדשה. הכל חדש, שונה, ולא מוכר. ואני מתמלאת חששות.

     


    "הכל חדש, שונה, ולא מוכר. ואני מתמלאת חששות". גל ונדב רוקניאן

     

    אני מאחלת לך שיהיה לך מעבר חלק (כי לי בטוח לא יהיה.)

    אני תוהה לעצמי מי יענה לך על כל השאלות החכמות שאתה שואל?

    האם תהיה להם שם במקום החדש סבלנות להקשיב למילים העדינות שלך, שיוצאות לאט?

    מי יצחק איתך כשתסמן בשפת הסימנים שאתה "מפוצץ" כשאכלת כל כך מעט כמו ציפור?

    האם הם ילמדו להכיר אותך? האם הם יבינו את הסימנים שלך?

     

    האם יראו שאתה ילד רגיש, מיוחד שאוהב לחלום על אבירים שנלחמים במפלצות ודרקונים צבעוניים שיורקים סוכריות?

    האם יהיה לך זמן לשכב על הדשא, להתבונן בעלים שנושרים לאיטם? פעם אפילו ניסית להסביר לי מה הוא קול האיוושה של העלים . בחרת להמחיש לי במגע עדין של ליטוף על כף היד.

    מקווה שלא יימאס להם שאתה שואל כל הזמן "למה" אולי יותר מילד אחר..                                                            

     

    אני יודעת שאתה כבר גדול,

    וביחד נעוף אל-על...

    נראה לכולם איך מגדלים ילד מאושר שיודע שתי שפות, שפת הסימנים ועברית.

    שמקבל את כולם כפי שהם כי בבית, אצלנו, כולם שווים

    וכולם אבירים שאוהבים לזלול ממתקים

    ואם נפגוש מלך רשע – נלמד אותו להקשיב גם אם זה לשפה קצת אחרת!

     

    אוהבת אותך עד לחלל החיצון ובחזרה!

    אמא גל

     

    גל רוקניאן , נולדה שומעת. בגיל שנה וחצי התחרשה מדלקת קרום המוח. נשואה לגבי, חירש, ואם לשלושה ילדים שומעים: נעם בת 15, אהד בן 11 ונדב בן 7  . רוקניאן מנהלת את תחום ההדרכה ופיתוח התוכניות במכון לקידום החרש ומרצה במסלול ללימודי תרגום לשפת סימנים באוניברסיטת בר אילן.

     

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רוח טובה
    יד שרה
    כיתבו לנו
    מומלצים