שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    "אני משהה את העולם באמצעות הכתיבה"

    שמעון אדף, שהתקבל כבר מזמן למיינסטרים הספרותי, מרגיש שהכתיבה מסייעת לו להבין את החוויה החמקמקה של הקיום - וזאת מחוץ לשיח הרווח שספרות ריאליסטית יכולה לדבר על הכל. בספרו החדש "מתנות החתונה" מדע בדיוני ומציאות מתערבבים יחדיו. "הגענו הכי רחוק עם הטכנולוגיה החילונית כדי למצוא את הלקסיקון הדתי. אבל למה אנחנו בכלל מנסים?"

    "לכתוב ספר זו אפשרות לבדוק איך העולם עובר דרכי או איך אני עובר בעולם, וזה תובע ממני את כל הישות שלי", אומר שמעון אדף, סופר, משורר, עורך, ואחד היוצרים המעניינים והייחודיים יותר שפועלים כאן, וגם אחד מאלו שדמותם - גם כאשר התקבלה בקול גדול למיינסטרים הספרותי - נשארת תמיד חידתית משהו. "כשאני כותב - רק אז הקשב מתאפשר. מצב הכתיבה הוא פרדוקסלי אצלי. קשה לי וקל לי, כיוון שהקלות באה לידי ביטוי רק כשאני נמצא בכתיבה עצמה. מבחינתי זה אירוע נסי שקורה כל פעם מחדש".

     

    הרומן השביעי של שמעון אדף, וספרו העשירי בחישוב כללי, רואה עתה אור, אבל למרות שהוא מקפיד לשמור על פרטיותו ולא נוהג לצאת בהצהרות הרות גורל בכל פעם כשיוצא לו ספר - הוא לא חרד. "אני מסוגל להעתיק את מרכז הכובד הנפשי מהספר", הוא אומר. "החרדה היחידה שאני יכול לחוש היא כלפי מה שאני כותב כרגע, לא כלפי מה שכתבתי לפני שנתיים ועכשיו רואה אור. אני כבר נמצא בספר הבא, וההתרגשות קיימת רק במפגשים שהספר מאפשר עם אנשים שאני לא מכיר או בשיח חדש שלי עם מכרים".

    ספרו השביעי של שמעון אדף. ממד רגיל וממד מקביל (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    ספרו השביעי של שמעון אדף. ממד רגיל וממד מקביל
     

    אדף, שאת הכרתו הציבורית קיבל כבר לפני שנים, וכן זו חוזקה כשזכה בפרס ראש הממשלה ליצירה ובפרס ספיר לשנת 2012, זקוק בשנים האחרונות לניתוק מהמציאות הישראלית כדי לכתוב. "יש משהו בקיום פה שנהיה מסובך מדי", הוא מסביר, "ואולי זו הסיבה שהכתיבה היא נס".

     

    נס הוא מוטיב אחד מיני רבים השזורים ברומן החדש, "מתנות החתונה", שראה אור לאחרונה בהוצאת כנרת זמורה-ביתן. הספר מחולק לשני חלקים: הראשון ריאליסטי, שמתאר בגוף ראשון את חייו של גבר גרוש ממשפחה מזרחית, הנאבק עם עצמו ועם הסובבים אותו נוכח אירועים שונים שכולם מאופיינים בהחמצה. מערכת היחסים שלו עם אחד מבניו, נועם, מהווה חלק מרכזי בחלק זה של הרומן, ואילו דמותו של הילד נועם מופיעה במעין זהות מטושטשת גם בחלק השני, המתרחש במציאות מקבילה. החלק השני מסופר בגוף שלישי ובאמצעות קטעי יומן של אם חד-הורית, מורה, שהיא ספק אדם ספק רובוט, בעלת תודעות שונות, שכן במציאות המתוארת, ניתן לשבט תודעה וגוף ולאחד אדם ומכונה.

     

    על העניין שלו בספרות פנטזיה וספרות ספקולטיבית הוא מספר: "אחת הסוגיות שמלוות אותי בכתיבה היא שאלת הייצוג. במשך הרבה שנים בספרות העברית והעולמית, שולטת פרדיגמה ריאליסטית - איך אנחנו יכולים לשקף את המציאות באמצעות מילים. אני לא מצויד בפרדיגמה הזו, וצריך לכפות אותה על עצמי. הפעם עניין אותי לכתוב משהו שההתכוונות שלו היא אולי ריאליסטית, אבל באותה העת לאתר את המקומות שבהן מתבצעת חריגה מהריאליזם".

     

    ואיפה היא באמת מתבצעת בסיפור שלך?

     

    "התחלתי לכתוב על דמות שעניינה אותי, דמות שלא מסוגלת לחריגה. היא עניינה אותי אבל חשבתי שאולי היא פספוס, כי היא מחמיצה כל הזמן, מתנגדת. אז החלטתי לבדוק איך החריגה עובדת בתוך הסיפור. העתקתי את הדמות של נועם למציאות אחרת ובחנתי מה קורה לה שם. הוא לא היה במרכז והיה צריך להזיז את הסיפור כדי שהוא יהיה שם.

     

    "זו החלטה מודעת, בניגוד לשיח הרווח על כתיבה כמלאכה שלא מודעת לעצמה. קשה לי עם זה. אני מכניס כמעט בעל כורחי את המודעות. הרי בכתיבה יש גניבות, מעילה, הדהודים ואזכורים - ועבורי, זה צריך להיכנס לספרות".

     

    אחת הטענות כלפי הספרות העברית היא שאינה נכתבת מתוך הסתכלות על מסורות ואינה יוצרת דיאלוג.

     

    "בעיני יש דיאלוג כלשהו. מבחינתי, ברדיצ'בסקי ועגנון רלוונטיים היום כמו בעבר. הבעיה היחידה היא שהתפיסה כאן של השפעה או של שושלת היא צרה. אנשים מניחים שלהיות מושפע מעגנון זה לחקות את עגנון, בעוד השפעה היא - למדתי מעגנון משהו, אז למה שלא אכתוב סיפור מד"ב שיושפע ממנו? מה שנקרא 'ספרות יפה' זה ז'אנר ישראלי.

     

    "צריך גם לזכור שהספרות לא מוגבלת בארץ מוצא - הפרמטר היחידי הוא העניין ומידת ההזדהות שהסיפור מעורר. בתור ילד שגר בשדרות הייתי מנוכר לספרות הישראלית המעטה שהיתה ממוענת אלי. היה לי יותר קל להתחבר לילדים באנגליה שעוברים דרך ארון למציאות אחרת, או לילדה שנופלת דרך מחילת ארנב, מאשר לילדים הישראלים שעליהם כתבו".

     

    "החדר הרחוק" בחדר המשפחה שמהווה מפלט מסתורי עבור נועם, הוא קצת כמו המרחב של נרניה. יש כאן הדהוד לילדותך?

     

    "אני מניח שטיבה של ספרות היא ליצור שכפולים של העצמי. נועם הוא דמות שחיבבתי, ובכלל אני מרבה לכתוב על ילדים שרואים את מה שאסור להם לראות, שזה הכישרון שלהם ושהסביבה מנסה להוקיע אותו. היה לי רגע בילדות של יוהרה, שבו הרגשתי שאני רואה דברים שהמבוגרים לא רואים, ומבין מה שהם לא. אני מנסה לשחזר את זה - גם את המחירים של החוויה הזו, כי אי אפשר לצאת ממנה בלתי ניזוק.

     

    "זו חוויה של איזו ידיעה לגבי העולם, כשאתה מבין שהניחושים הם שלך ושאתה לא חולק אותם עם אחרים. אתה מניח בתור ילד, שמה שאתה יודע - כולם יודעים, וכשזה נשבר, זאת חוויה חזקה מאוד".

     

    הכתיבה שלך על חריגות מהריאליזם נמצאת בכל הרומנים שלך. זה לא מציב אותך בכל זאת בתוך תבנית ז'אנריסטית?

     

    "אני לא חושב במונחים של ז'אנר. הסוגיה של הזמן, המעבר שלו, התוצאות שלו, הצורה שבהן הוא נקלט בתודעה - אלו שאלות שהעסיקו את הספרות מאז ומעולם. אך ספרות המדע בדיוני אפשרה לחשוב על זמן עתיד, בעוד שהספרות היפה קשורה לעבר ולהווה. הרבה פעמים אני תוהה לאן הדברים מתקדמים, איך נתפוס את הזמן העתיד לבוא, והמד"ב הוא ז'אנר שנוח להתייחס אליו באמצעותו השאלות הללו".

     

    הוא עוזר להתמודד עם השאלות שמטרידות?

     

    "לא. הוא מאלחש מקומות מסוימים, אבל זה לא פתרון. אני לא חרד מהעתיד, אבל אני גם לא יכול להגיד שאני לא חרד".

     

    שאלה מרכזית נוספת שמעסיקה את אדף היא: מה זה ספר, מה היא בעצם יצירה ספרותית? "בשבילי מדובר בניסיון למצוא את הביטוי ההולם ביותר לשאלות שמעסיקות אותי ולתחושות שמטרידות אותי. ככזה, ספר הוא יצירה רגעית. אני נמצא בתוכו בתקופה מסוימת. כך אני משהה את העולם באמצעות הכתיבה עצמה, וחוזר אליה ממקום שהוא מושהה לגמרי. ממקום של נתין של המציאות אבל גם של אדון שלה, כי אני כותב אותה כל הזמן. בשבילי זאת ספרות - לנסות לייצר עמדה מסוימת, את החמקמקות של ההתנסות שלי את המציאות".

     

    נאמן לשירה

    ב-2009 פרסם אדף את ספר השירה "אביבה-לא" שבו תיאר את התמודדותו עם פטירתה של אחותו הגדולה. ספר זה היווה נקודת מפנה משמעותית עבורו. "כיום אני לא מרגיש האדם שכתב את הספרים הראשונים שלי. רק מ'כפור' (שפורסם שנה אחרי "אביבה-לא". י.ש.) אני מרגיש שאני המחבר של הספרים. אני לא מתכחש להם, אבל הייתי כותב אותם אחרת מהמקום שלי עכשיו. בספר שאני עובד עליו כעת אני חוזר לרומן הראשון שכתבתי, ומשחק עם הז'אנר והמבנה ליצירת סיפור חדש".

     

    מה קרה אחרי פרסום ספר השירה?

     

    "הרגשתי, בעקבות פטירתה של אחותי, שאני צריך ללמוד מחדש להביע את עצמי, שאין לי שום כלי לשוני שיעמוד לרשותי כרגע. למדתי כמו מישהו שיש לו שפה אחרת שהוא עוד לא מכיר אותה. מאותו רגע הבנתי שהמאמץ היחיד שאני יודע לעשות הוא ביחס להתנסות שלי, ושהדרך היחידה למעֵן משהו זה לאישיות שהיא טרנסצנדנטית. כל זה קשור לכך שאחותי לא בחיים - היא עברה את המהלך הטרנסצנדנטי בעצמה".

     

    אתה מנסה להתקרב.

     

    "כן. רק שם אני יודע שאני האדם שעומד מאחורי זה. אם קודם השתמשתי בז'אנרים שהיו קיימים לפני, עכשיו אני צריך למצוא מחדש את המבנה ואת מערך החוקים שמאפשר לי ללמוד את עצמי".

     

    אדף פרץ לשדה הספרותי כמשורר עם ספר השירה "המונולוג של איקרוס", וזכה עד מהרה להכרה והערכה חסרת תקדים. אולם בשנים האחרונות הוא מפרסם רומנים. אז היכן השירה? "אני חייב להגיד שמעולם לא עזבתי אותה", הוא מסביר. "השאלה היא מה זה שירה. מרבית השירה שנכתבת היום היא שירה שירשה את המקום המסורתי של הפרוזה, כשחקן אנתרופולוגי או כסוכן חינוכי, והיא שילמה על זה מחיר.

     

    "היום השירה היא רק פוליטית וחברתית, ולכן היא צריכה לתקשר ולהעביר את המסר בחדות. מה שמאפיין את השירה, זה העובדה שהיא מעבדה לשונית, נטולת רפרנס, שאפשר גם רק ליהנות מהמוזיקה שלה. זה נעלם היום כי היא נתונה בכלכלה של צריכה, במערך של ייצור.

     

    "הפרוזה מגלה את המאפיינים הללו עכשיו, את האתוס של השירה כביטוי לשוני חד-פעמי, ועבורי, לפחות, זה מרחב בתולי שאפשר לעשות בו הכל. מעניינים אותי המקומות בפרוזה שהשירה פתאום צצה בהם - כשאתה מחדש מבחינה לשונית, או מצגיה הברקה. אני מרגיש שמה שפרסמתי כפרוזה יכולתי לפרסם כיום בספר שירה".

     

    מה המקום של המטאפיזיקה ביצירתך?

     

    "כששירה קשובה רק למישור הפוליטי ולא מאמינה במטאפיזיקה כי זה בלבול מוח,

    נוצר וואקום. אנחנו מתעסקים בשאלות מטאפיזיות ודתיות כל הזמן - יש לנו שאלה דתית בנוגע לקיום. עבורי זה בלתי נשלט. אני עוסק בשאלות כאלו כל הזמן, וזה גם קשור לצורת החוויה שלי בעולם.

     

    "אני מרגיש שיש עודפות בהתנסות שלנו שאי אפשר לרדד אותה. רגש פשוט שאנו חווים כמו אהבה, למשל, אי אפשר באמת לדבר עליו רק במונחים של חברה או במונחים סתומים. זה מצריך עוד שאלות כמו מה יש בעודפות שלא מאפשרת לי לתמצת אותה? אני מנסה להבין איך אני מעניק לזה ביטוי הולם בכתיבה, איך לדבר על מה שאתה לא יודע איך לדבר עליו. יש ספרות שמניחה מראש שאנו יכולים לדבר על הכל. אני לא מרגיש את זה".

     

    ומה בנוגע לטכנולוגיה, שיש לה התייחסות רבה ברומן החדש?

     

    "אני מתעניין באופן שבו המחשבה הטכנולוגית היום הגיעה לגבול שבו היא לא ריאלית. מדברים על סינגולאריות, וזה מתקשר לשיח של השבר במציאות - אפוקליפסה או התגלות או גאולה. מדברים על העתקת התודעה למרחב וירטואלי, למשל, ולא מבינים שזו מחשבה דתית. הגענו הכי רחוק בחילוניות רק כדי למצוא למעשה את הלקסיקון הדתי. מעניין אותי איך זה קורה. יש משהו שלא יכולים לחשוב מעבר לו? ואם כן - למה אנחנו בכלל מנסים?"

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: רונן ללנה
    שמעון אדף. הכתיבה היא נס
    צילום: רונן ללנה
    לאתר ההטבות
    מומלצים