שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "לפני השינה": זיכרון לא מוצלח

    אישה מתעוררת מדי בוקר ואינה יודעת מי היא ומי הגבר שלצדה - "לפני השינה" עושה שוב שימוש באיבוד הזיכרון ומנסה לדון גם במערכת היחסים הלא שוויונית בין הגיבורים. יש לו בסיס למותחן מוצלח, אבל חוסר ההגיון בעלילה ובהתנהלות הדמויות הופך אותו לבינוני

    אה! אמנזיה אנטרוגרדית...חברתם הטובה של התסריטאים המשקיענים. באמנזיה רטרוגרדית, זו הנפוצה יותר, דמויות שוכחות את מה שהיה לפני הפגיעה. אדם מתעורר ולא זוכר מיהו ואז מנסה לרכוש מחדש את זהותו, או לשנות את מסלולו חייו. בעיה מצוינת לאופרות סבון, או לפערים קומיים (למשל, בסדרה של כריסטינה אפלגייט "סמנתה מי?").

     

    עוד ביקורות סרטים ב-ynet:

     

     

    אמנזיה אנטרוגרדית היא בעיית שימור הזיכרון של מה שקרה אחרי הפגיעה, כלומר, אי היכולת לייצר זיכרונות חדשים. זהו אתגר תסריטאי מכיוון שבמקום לנוע ממצב דרמטי נתון של קושי, כאן נדרשת יכולת לייצר תנועה מעגלית שבה הדמות שוכחת שוב ושוב ולומדת שוב ושוב. וזאת מבלי לשעמם ולתסכל את הקהל. לשם כך נדרשת הצדקה תכליתית למעגליות ומסלול התפתחות עלילתי. אבל איך עושים זאת כשבהגדרה הדמות הפגועה מוגבלת מאוד ביכולת ההתפתחות שלה?

     

    הדוגמה המוצלחת ביותר לאמנזיה אנטרוגרדית בקולנוע מצויה במותחן "ממנטו" (2000) של כריסטופר נולאן. הסרט לא רק הציג דמות לוקה ביכולתה ליצור זיכרונות חדשים, אלא ביסס את מצבה במבנה שהעניק לצופה ליקוי זיכרון: אנו יודעים מה יקרה (כי כבר ראינו את זה קורה), אבל אין לנו מושג מה קרה בעבר שהוביל לרגע הנתון. בתחבולה זו נולאן לא רק איתגר את הצופים ויצר מתח, אלא הצליח להפוך את הקושי להרהור על הקשר בין זיכרון וזהות.

     

    ניקול קידמן ב"לפני השינה". תלויה בגבר שהיא לא זוכרת ()
    ניקול קידמן ב"לפני השינה". תלויה בגבר שהיא לא זוכרת
     

    מה שמביא אותנו לסרט הנוכחי "לפני השינה" ("Before I Go to Sleep") של הבמאי רואן ג'ופה (בנו של הבמאי רולנד ג'ופה מ"דמעות של שתיקה"). "לפני השינה" הוא עיבוד לספרו המצליח להפליא של ס. ג'. ווטסון מ-2011. מחזיקי הזכויות לעיבוד הקולנועי הם אולפני קנאל הצרפתיים, האולפנים של רידלי סקוט ואולפני מילניום - שילוב כוחות שמוליד תוצאה בינונית במיוחד.

     

    "לפני השינה" מגדיל לעשות ומשלב את שני סוג האמנזיה. בתחילת הסרט מתעוררת אישה בחדר השינה ועליה מונחת זרועות של גבר. היא קמה מבוהלת מכיוון שאינה יודעת מי היא. בחדר האמבטיה הצמוד היא מגלה שלל תמונות שבהן היא מופיעה ליד הגבר ששכב לידה במיטה, ופתקים שעליהם שמו – "בן" (קולין פירת').

     

    האישה היא כריסטין (ניקול קידמן) והשכחה שלה את הגבר שלצדה, כמו גם את חייה הקודמים, משלבת בין אמנזיה רטרוגרדית ואנטרוגרדית. בן מספר לה שהיתה לה תאונה לפני 10 שנים, ושמאז לא רק שהיא שכחה מי היא היתה לפני התאונה, גם העובדות שהיא צוברת במשך כל יום נמחקות כשהיא הולכת לישון.

     

    קידמן עם קולין פירת' ()
    קידמן עם קולין פירת'
     

    תנאי פתיחה אלו הופכים את כריסטין לאישה מאוד מוגבלת. בן הוא סוג של מלאך שמוכן להקדיש את חייו למגורים במחיצת אישה שכל בוקר צריכה ללמוד מחדש את העובדות בנוגע לזהותה. מצד שני, הבעיה הכפולה הזו הופכת את כריסטין לתלויה לחלוטין בבן מכיוון שכל מה שהיא יודעת, עובר דרכו.

     

    כשבן הולך לעבודה, כריסטין מקבלת שיחת טלפון מאדם בשם "ד"ר נאש" (מארק סטרונג). הוא מסביר לה שהחל לאחרונה לטפל בה ללא ידיעתו של בעלה (אסור למצמץ כדי לא לפספס את ההסבר הלא אמין כיצד נוצר הקשר ביניהם). הוא העביר לה מצלמה עם אפשרות לצילום סרטונים. אלו מאפשרים לכריסטין לצלם את מה שהיא לומדת בכל יום, ולהעביר ליום הבא שבו תצפה בכל אשר צולם. כך, היא מקווה, היא תוכל להבין את מצבה האמיתי.

     

    "לפני השינה". עלילה לא סבירה ()
    "לפני השינה". עלילה לא סבירה
     

    לא מעט מלודרמות קלאסיות הציגו גברים שתלטנים שסוגרים נשים בתוך מרחב, מזינים אותן במידע שיקרי, וגורמים להן לפקפק בשפיותן. יש לזה אפילו שם: gas-lighting,

    "אורות הגז" כשם המחזה והסרט של ג'ורג קיוקור (1944) שבהם דינמיקה זו הוצגה. רק שכאן הגיבורה סובלת מקושי קוגניטיבי יוצא דופן המאפשר לגבר החפץ בכך (ואינני אומר שכך הדבר בסרט), לבצע מניפולציות אלו. אלמנט השליטה הוא גם היחס בין הנרטיב והצופים. מכיוון שאנו מוצמדים לנקודת הידע של הגיבורה, אין לנו יתרון אמיתי לדעת מה אמת ומה שקר (מלבד ההנחות המתבקשות לגבי מהלכים שבלוניים – הנחות שאכן מתממשות).

     

    הבסיס העלילתי בהחלט יכול היה ליצור מותחן מעניין, וג'ופה בסרטו השני אינו נראה כבמאי נטול כישרון. יחד עם זאת, עם התפתחות העלילה (שאותה אסור לחשוף), אי הסבירות הבסיסית של המהלך העלילתי נחשפת, וחוסר ההיגיון בהתנהגות הדמויות הולך ומתגלה. לכך מתווספת הדרך המפוקפקת שבה אלמנטים של הזיכרון מתחילים לשוב בדיוק ב"רגעים הנכונים". האינטנסיביות הגוברת בחלקו האחרון של הסרט מנסה, אך לא מצליחה, להסתיר בעיות אלו.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים