שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ילדים של החיים: יתומים בספרים
    ילדים יתומים בספרים, הם גיבורים שממציאים את עצמם מחדש בעולם קשוח שלעתים הוא גם קסום, מופלא ומעורר הזדהות. עינת דנון על חמישה ספרים שמחזירים אותנו אל הדרך לאבונלי וגם גורמים לנו להתגעגע לדבורה עומר

    הספרות מלאה בספרי יתמות, במיוחד ספרות הילדים. ילדים יתומים הם כאלו שלעתים המציאו את עצמם לאחר מות הוריהם. הם מארגנים לעצמם עולם חדש, והעולם הזה פעמים רבות קסום ומופלא ומהווה נושא הערצה לילדים (ומבוגרים) רבים אחרים.

     

     

    בספר שלי, "ילדה של אחרים", נועה מתייתמת משני הוריה בגיל עשר. היא נאלצת, עקב החלטתם של הוריה, לעבור מקנדה לישראל, לגור במדינה אחרת עם משפחה שהיא בקושי מכירה, וצריכה להתמודד, לצד משפחתה המאמצת, עם בנייה מחודשת של חייה.

    "האסופית". נכנסת ללב (איור: כריסטינה קדמון) (איור: כריסטינה קדמון)
    "האסופית". נכנסת ללב(איור: כריסטינה קדמון)
     

    היתמות בספרות בדרך כלל גם באה על פתרונה הטוב, ופעמים רבות היא מצב של התפתחות בעבור הגיבור. לקורא קל גם יותר להזדהות עם גיבורים יתומים. ככל שקשה להם יותר - כך גם התקווה לשינוי ולחיים חדשים מניעה אותם. בחרתי חמישה ספרים האהובים עלי מאוד שעוסקים ביתמות:

     

    "האסופית", מאת לוסי מוד מונטגומרי

    אן שרלי, הג'ינג'ית האהובה שהפכה להיות מושא הערצה של קהילה שלמה, ושינתה את חייהם של הוריה המאמצים. אן האדמונית, בעלת הדמיון המפותח, מגיעה אל חוות גרין גייבל הנמצאת בפרינס אדוארד איילנד בקנדה. היא מגיעה אל מרילה ומתיו קטברט בטעות - הם בכלל רצו לאמץ בחור שיעזור להם בעבודות המשק. מרילה מתנגדת לבואה של אן אך מתיו נקשר אליה ומתאהב בילדה מהרגע הראשון, ומרילה זמן קצר אחריו.

     

    מחשבותיה של הילדה הג'ינגית על הדימוי העצמי שלה, גורמים לה לחלום ללא הרף על שמלה עם שרוולים תפוחים ועל צבע שער שונה. "אם הייתי יפה ושערי היה בצבע חום היית רוצה אותי?" היא שואלת את מרילה וצובעת את שערה בצבע כהה שקנתה מרוכל מזדמן. אבוי לתוצאה הירוקה שאילצה אותה לגזוז את כולו, ולנו כקוראים להזיל דמעות השתתפות בצער.

     

    "אוליבר טוויסט", מאת צ'רלס דיקנס

    אוליבר טוויסט, היתום המפורסם ביותר בעולם, נולד בבית מחסה באנגליה. אמו מתה לאחר לידתו, ושם אביו לא ידוע. מהרגע שבו נולד, סבל אוליבר מרעב ומהזנחה. בגיל תשע הוא עבר לבית מחסה ליתומים, בדיוק ביום שבו הוחלט שם להקטין את כמות המזון שניתנה לילדים, ולהאכיל אותם במנה קטנה של דייסה דלילה בימי חול - ורק בימי חג לתת להם "ארוחה" הכוללת שתי פרוסות לחם.

    היתום שביקש עוד. אוליבר טוויסט (מתוך הגרסה הקולנועית לסיפור) ()
    היתום שביקש עוד. אוליבר טוויסט (מתוך הגרסה הקולנועית לסיפור)

    אוליבר טוויסט, ילד רזה, רעב וחיוור מחליט לעשות מעשה. הוא יוצא מתוך קהל יתומי בית המחסה, צועד אל עבר סיר הדייסה כשהוא אוחז בקערית ומתחנן בלחש לקבל תוספת: "סליחה אדוני, אני רוצה עוד".

     

    איזה כוח עז קיים במילה הקטנה והפשוטה: "עוד". כמה מעט ביקש אוליבר לעצמו באותה אמירה ילדותית ותמימה, ובכך נלחם גם את מלחמתם של כל היתומים הקטנים והרעבים באשר הם בעולם, ואיפשר לצ'רלס דיקנס לתת ליתום תפקיד נוסף - חתירה לצדק חברתי.

     

    "הארי פוטר", מאת ג'יי. קיי. רולינג

    כשהארי פוטר היה בן שנה, הוריו נרצחו בנוכחותו על ידי הקוסם המרושע לורד וולדמורט. הוא שרד - אך נותרה לו צלקת על מצחו בצורת ברק. פוטר גדל כאסופי אצל דודיו והתגורר במחסן מתחת למדרגות הבית. מאוחר יותר הוא עובר לבדו אל בית הספר לקסמים. גם שם, בעולם הפנטזיה, חוקי היתמות מהעולם הרגיל מתקיימים - כשאין חסות הורית, יש פתח לכל סוג של הרפתקה, ולילד ליתום יש את האפשרות מעוררת הקנאה להשתחרר מכבלי ההתנהגות הרגילה ולפרוץ גבולות.

     

    מילד בודד הוא הופך לילד מוקף בחברים. משחק הקווידיץ' מהווה עבורו את האפשרות להפגין מצוינות, כי הארי אינו תלמיד מושלם, וגם אינו מוצלח במיוחד בקרב הבנות. אבל הוא מצטיין במשהו שאין לאחרים, בלעוף.

    הארי פוטר. צלקת אחת שנחקקה בו עמוק (עטיפת הספר) ()
    הארי פוטר. צלקת אחת שנחקקה בו עמוק (עטיפת הספר)

    הארי מאמץ לעצמו תחליף אב, פרופסור דמבלדור מנהל בית הספר, שמכוון ומעודד אותו ברגעים של צער, ומגלה להארי את מהות גורלו: "אמא שלך מתה כדי להציל אותך. אם יש דבר שאותו וולדמורט לא מצליח להבין, זאת אהבה. הוא לא הבין שאהבה חזקה כמו זו שאמך רחשה לך משאירה סימן עמוק".

     

    "יתומה אחת מבגדד", מאת האלה ג'אבר

    סיפורי היתומים מלאים גם באימהות חורגות. בספרים אלו יש גם צד מאמץ והזרקור מופנה בעיקר לצד האם מאמצת. מה מניע אישה לקחת על עצמה ילד נוסף ואיך היא מתמודדת עם זה?

     

    האלה ג'אבר, עיתונאית לבנונית-בריטית, אימצה ילדה בת שלוש פצועה אנושות ואת אחותה התינוקת, לאחר שביקרה בבתי החולים של בגדד ולבה נחמץ למראה הילדים הסובלים. היא פגשה בזהרה, ונפשה נקשרה בנפש הילדה שהיתה פצועה וחבושה כמעט כולה. משהו בפניה של הילדה נגע בה, והיא נרתמה לניסיון להציל את חייה.

     

    ג'אבר מספרת את סיפורה במקביל לסיפור המלחמה בעירק. לאחר כמה שנות נישואין התברר לה כי היא עקרה. היא עברה סדרה מתישה של טיפולים שלא הועילו, ונקלעה למשבר אישי קשה. עם השנים השלימה עם עקרותה, והשקיעה את עצמה בקריירה. המפגש עם זהרה הצית בה מחדש את יצר האימהות ואת הכמיהה האנושית הפשוטה לילד. האלה הציעה לסבתה של זהרה לאמץ את הבנות. ההבטחה החזקה שהאלה נתנה לסבתן, הוציאה אותה למסע המסוכן להצלת חייהן. כפי שהיא כותבת:

     

    "פערתי את פי כדי לומר לה שאני לא יכולה להבטיח הבטחה כזאת, אך המילים לא בקעו. משלא יכולתי לסבול עוד את כאבה, וסירבתי להוסיף לו, שמעתי את עצמי אומרת את מה שהיא הייתה זקוקה שאגיד לה. הבטחתי לה תקווה, חיים, ועתיד מזהיר לנכדתה. יסלח לי האל".

     

    "מעבר לכביש או חבורת עלומים", מאת דבורה עומר

    כשהייתי קטנה הייתי מדמיינת שדבורה עומר יושבת בחדר הסמוך ומתקתקת על מכונת הכתיבה את הספר הבא שלה. דמיונות לחוד ומציאות לחוד. זה לא מנע ממני לקרוא שוב ושוב בספריה הנהדרים. במיוחד אהבתי את הסיפור על חבורת עלומים. סיפורם האמיתי של חבורת ילדים חסרי בית בתקופת המנדט, שגדלו ליד בן-שמן במעון שהוקם על ידי המחנך חיים בר-נחום. הילדים והנערים שולבו בחיי החברה בעבודה בשדות, בשמירה מהערבים ובהסתרת נשק מפני האנגלים עבור "ההגנה".

    דבורה עומר. לדמיין אותה כותבת את הספר הבא (צילום: אביגיל עוזי) (צילום: אביגיל עוזי)
    דבורה עומר. לדמיין אותה כותבת את הספר הבא(צילום: אביגיל עוזי)
     

    אחד הילדים הוא רובי - היתום שאינו מוצא לו בית כיוון

    שאין מי שישלם עבור אחזקתו. רובי הוא האאוטסיידר הנצחי. הנה מתוך המחשבות של רובי טרם הגיעו לקבוצה: "הוא לא יפריע, יהיה ילד טוב, באמת באמת. אבל כלום לא יעזור. הוא יודע: איש אינו רוצה בו. פעם היה ילד של אבא כיום אין לו איש בעולם".

     

    רובי הקטן הצנום שמצטרף לילדי עלומים, בתחילה בוכה בלילות, ולקראת סיום הסיפור מתעמת גם עם החזקים ממנו.

    וכך זה מסתיים:

     

    "'אתה יודע מה, יוסי?' אמר רובי. 'פתאום יש לי מין הרגשה כזאת בלב... שאני כמו ילדים אחרים... אני שייך עכשיו לאיזה מקום. יש לי בית, משפחה, כמו לכל הילדים, אולי אפילו יש לי יותר מאשר להם. אתה יודע יוסי, עכשיו אני כבר לא כל כך מקנא בהם, בילדים ההם של אבא ואמא...'".

     

    ספרה של עינת דנון, "ילדה של אחרים", ראה לאחרונה אור בהוצאת מדיה 10.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: מיכל רותם
    עינת דנון. לבנות את החיים מחדש בספרים
    צילום: מיכל רותם
    לאתר ההטבות
    מומלצים