זה מה שנשאר: שבעה יהודים בטטואן
במשך למעלה מ-500 שנה חיו יהודים בבירת מחוז טנג'יר שבמרוקו, שבנו את העיר. נותרו מהם רק שמות הרחובות בעיר שבחרה להנציח אותם אחרי הפוגרומים. איילת מאמו שי, חוקרת קהילות יהודיות קטנות, יצאה לטיול יום הולדת - וקיבלה מתנה: פגישה עם אחד משבעת היהודים האחרונים של טטואן
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
את מרוקו ראיתי מנוף מרפסת ביתי, אך לא יכולתי להגיע אליה – עד ליום הולדתי. אני מטיילת הרבה בעולם, אך לרוב נוסעת למקומות "סטריליים". והנה פתאום אני מוצאת את עצמי באיזור אחר בעולם מבחינה תרבותית. 45 דקות מהבית – אבל שנות אור במנטליות: הלכלוך מכסה כל פינה, אנשים מוטלים על הרצפה בג'לביות. רציתי הביתה.
המסע הקודם:
במחסום בטנג'יר עלה לאוטובוס המדריך המרוקאי שלנו, שדובר לא פחות משבע שפות. לאורך הנסיעה לטטואן – בירת מחוז טנג'יר שבצפון-מרוקו - השמים כחולים, הנוף ירוק והבתים נאים. והנה, בשבילי השוק במרכזי העיר עצמה, נגלו לעיניי במפתיע לא מעט רחובות הנקראים על שם אישיים יהודים. התחלתי לצלם.
המדריך ששם לב לעובדה שאני מרבה לצלם סממנים יהודיים, התעניין אם אני יהודייה. סיפרתי לו על לימודי הדוקטורט שלי על קהילות יהודיות קטנות (מתחת לאלף איש) ברחבי העולם, והוא מצדו, שמח לתרום מידע אודות הקהילה היהודית הפורחת בטטואן שלאחר גירוש ספרד.
"תור הזהב" של יהודי טטואן
הקהילה היהודית בטטואן הורכבה מיהודים שנמלטו מאימת האינקוויזיציה, במאות ה-15-16, והחלו לסייע למוסלמים בבניית העיר העתיקה (The Medina), שנקראה בזמנו ״היונה הלבנה״ אך גם ״ירושלים הקטנה״. הם השקיעו רבות במתן חינוך יהודי לילדיהם - ואף הקימו בתי ספר לבנים ולבנות.
שיתוף הפעולה בין היהודים למוסלמים היה פורה במיוחד, מתוך כבוד הדדי. בכוחות משותפים הם בנו מבנים וניהלו עסקים.
"תור הזהב", אם אפשר לכנות כך את התקופה, הסתיים בשנת 1960. לאחר תקופה קשה של אנטישמיות ושני פוגרומים שחוללו אנשי העיר, נאלצו יהודי טטואן לברוח על נפשם והתפזרו בישראל, קנדה, צרפת, ספרד ועוד.
כיום נותרו בסך הכל שבעה יהודים בכל טטואן. מצידי עניתי שהייתי עושה הכל על מנת להכיר לפחות יהודי אחד. לאחר כעשר דקות, לפתע קורא לי המדריך בהתלהבות – תוך שהוא רץ לכיווני עם אדם נוסף, שבירך אותי לשלום... בעברית!
קודם בן אדם - אחר כך יהודי
שבעה יהודים בכל טטואן – והנה נקרא בדרכי אחד מהם. הבחור גבוה, בשנות השישים לחייו ושערו שיבה. אליאס שמו, העברית שבפיו בהחלט קלוקלת. גם אנגלית הוא לא ממש מדבר, וכך סיפר לי על הקהילה בערבית, שאתה תירגם עבורי המדריך.
בטטואן היום אין בית כנסת פעיל, מהסיבה הפשוטה שאין אפילו מניין. גם שום מוסד יהודי לא שרד. עם זאת, הוא שב והדגיש כי הוא חי בטטואן ללא פחד או חשש לאנטישמיות בשל היותו יהודי.
במהלך השנים ועל אף חילופי השלטון במרוקו, זכו היהודים להגנה מלאה. ניתנה להם אפשרות לנהל את אורח חייהם היהודי בחינוך,
עם בתי ספר (לבנים ולבנות), וגם בתי הכנסת ובתי העלמין פעלו באופן גלוי וללא כל חשש. יהודי מרוקו העריכו מחווה זו ולא לקחו אותה כמובנת מאליה, ועל אף שנאלצו לעזוב, הם משמרים את המסורת המרוקאית.
אליאס סיפר עוד כי הקהילה היהודית האמינה תמיד במושג ״דרך ארץ קדמה לתורה״, וחינכה למידות טובות ולמוסר, ופחות לתורה ומצוות. השפעתה של הקיהלה היהודית מבחינה פוליטית, כלכלית וחברתית קטנה כבר כמעט ואינה קיימת, ממש כשם שלא נותר כל זכר ממשי מהקהילה היהודית הפורחת של טטואן.
עם זאת, לדברי אליאס, עד היום מגיעים יהודים מקהילות שונות - ליאה, סאוטה, מדריד וגיברלטר - לטטואן פעם בשנה, להילולת רבי יצחק בן וואליד הצדיק הקבור שם. אם הייתה לי הפתעת יום הולדת בחיי – הרי הייתה זו הפגישה עם היהודי מקהילת טטואן הנעלמת.
לפנייה לכתב/ת 
