"משהו ממני": לצפות, לבכות, לחשוב
הדוקו "משהו ממני" עוסק בסיפור עוצמתי של משפחה ששכלה את בנה, והחליטה לשאוב ממנו זרע ולהוליד באמצעותו ילדה. אי אפשר שלא להתרגש עד דמעות ואי אפשר שלא לתהות על הבחירה שנעשתה
ביקורות טלוויזיה נוספות:
קיוון כהן נהרג בגיל 20 מפגיעה של צלף ברצועה. הוריו, רחל ויעקב, החליטו לשאוב זרע מגווייתו הטרייה - אפשר לעשות זאת רק 24 שעות מרגע המוות - ולהקפיאו. אחר כך נלחמו כדי לקבל אישור להשתמש בזרע הזה. נחושה וחזקה כפלדה, רחל כהן מתקשרת לעיתון השש לפרסם את הסיפור: היא מחפשת אישה שרוצה להרות באמצעות תרומת זרע, ואולי אישה כזאת תעדיף להרות מן הזרע הלא-אנונימי של קיוון. המון נשים רוצות ולבסוף נבחרת האחת.
מסכת ייסורים של טיפולי הפריה כושלים עוברת על המשפחה המורחבת החדשה עד שיש הריון, והמצלמה נודדת עם רחל ויעקב ושלושת ילדיהם הבוגרים (והיפים כל כך, והישירים כל כך, כאילו נולדו להופיע על מסך) מבית העלמין אל בית היולדות וחזרה, עד שאושר יוצאת אל העולם והופכת לתינוקת אהובה מאוד, מוקפת בהגנה ובתמיכה שילדים רבים היו חולמים עליהן. וכן, אושר מביאה אושר למשפחה וכולם נראים פתאום יפיים וצעירים יותר אף שהעצב לא חולף. קאט. טישוז. מוצדקים לגמרי. אנחה. רגע להתרכז ולחשוב על מה ראינו, מעבר לטלטלה הרגשית שעברנו יחד עם המשפחה, בהנחה שיש לנו לב.
ראינו משפחה כל כך כלל-ישראלית: דירה משופצת בבית משותף, מעמד בינוני, ארבעה ילדים, מסורתיים, עלו מפרס כשקיוון היה בן חמש. להורים קוראים יעקב ורחל, אם לא שמתם לב, והזוגיות שלהם נראית טובה ומכבדת ותומכת. הילדים חונכו לערכים הנכונים. הכל טוב, עד ששליחי קצין העיר מקישים בדלת. כאן מתחיל האבל הכלל-ישראלי, המשפחה שברגע אחד של בשורה רעה מתחילה להתפרק מעוצמותיה, וכאן גם חלה התפנית בסיפור.
שלוש שעות אחרי שבישרו לה, אחרי שבכתה ושאלה את עצמה למה הביאה את הילד לישראל כדי שימות במלחמה, רחל מחליטה על שאיבת הזרע, יעקב מקבל את החלטתה בהבנה, ובצה"ל מגמגמים קצת: טרם שמעו בקשה כזאת. מתייעצים, ומאפשרים.
ומה רצה קיוון? אהב ילדים מאוד, אומרת רחל. לינוי, האחות היחידה, נזכרת איך היה לה כמו אב בילדותה. אבל בעת מותו לא היה בקשר עם אישה כלשהי ולא תכנן להביא ילד לעולם. מה גובר, רצון המת וכבודו או רצונם של החיים בעוד חיים? מי מחליט? איזה מעמד יש בכלל להוריו של חייל מת כלפי זרעו? האם הזרע הוא רכושם? האם הקשר הביולוגי בינם לבינו יכול ללבוש עוד צורות שונות ומשונות?
האם באמת יהיו רק סבתא וסבא, ואילו האם אירית, שנראית בסרט כשפניה מוצללות והיא בכלל מושא עקיף של הסיפור, תהיה מושא עקיף גם בחייה של אושר? האם הבחירה שלה אינה קצת קשה ובלתי הוגנת כלפי הילדה? האם לא עדיף הריון מתרומת זרע על פני הריון מזרעו של מת, שהופך את הילדה אוטומטית ליתומה מרגע לידתה?
לזכותם של יוצרי הסרט, ציפי ביידר וישראל בן ברוך, צריך לומר שהשאלות עולות בו, אבל רק בקצות הפריים. הרוב - בצדק - מוקדש לרחל, אשה עם אנרגיות חיים מדהימות ממש. את כאבה העמוק, הקשה, כלל לא נבין אם לא שכלנו בן. האם יש לנו הזכות לחוות דעה על החלטתה ועל הדרך שבה פעלה כדי להנציח את בנה לא באנדרטה, כי אם בגופה וברוחה של תינוקת? מי אנחנו שנדע בכלל.
בערמומיות של יצירת אמנות עשויה היטב, הסרט מונע מאיתנו את האפשרות להכריע. כן, הוא מרגש. נורא מרגש. כי הרי ישראלים אנחנו וחדורי רגשות אשם כלפי הצעירים היפים האלה שנתנו לנו את המדינה על מגש של כסף וממשיכים לצחצח אותו יום יום בדמם. כי בני אדם אנחנו, ותינוקות מרגשים אותנו, ומאבקים שנועדו להביא ילדים לעולם - גם כן, ולידה מצולמת – ודאי. הלוואי היינו יכולים להתרגש כך מן המתים ולמנוע את המלחמה הבאה, אבל זה כמובן בלתי אפשרי.
רחל לומדת באיחור עד כמה זה בלתי אפשרי: האשם שלה הוא אחד המניעים לפעולה היוצאת דופן וגם לבעירה הפנימית שמניעה אותה. כשעזבה את איראן, אביה התחנן שתשנה את ההחלטה ושאל – לאן את לוקחת שני ילדים קטנים, למות במלחמה? קיוון היה רק בן חמש כשעלו ארצה, ורחל חשבה שאביה פרימיטיבי ושעוד מעט יהיה שלום עולמי.
היא תופסת את ההחלטה שלה כמעשה פרטי ואינה מתהדרת במניעים ציונים כדי להצדיק משהו, וכן, היא חשה אשמה במותו, כמו שמטיחה בה המשפחה שנותרה באיראן. "את הרגת אותו", הם אומרים לה. גם בסנטימנט הזה רחל חריגה ואמיצה מאוד בקרב "משפחת השכול". רוב ההורים אינם יכולים להודות כי גם בחירותיהם האישיות השפיעו על גורלם של הילדים שלהם, לא רק העובדה שאנחנו ארץ קטנה מוקפת אויבים.
ובסופו של הסרט המכשף והמהפנט, אחרי תמונות מרגשות של המשפחה האוהבת סביב הילדה, מתבקשת שוב השאלה: רק בגלל שהטכנולוגיה מאפשרת,זה בסדר?
באופן אישי, קטונתי מלשאול. ודאי מלהחליט עבור רחל ויעקב מה לעשות. אבל הייתי רוצה לראות דיון ציבורי סביב שאלת המוות והחיים הזאת – ואני רוצה גם לקוות כי דיון כזה לא ימנע מאושר לגדול בתוך השמחה שהיא עצמה יצרה.
