שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "טראש": תתפלאו מה אפשר למצוא בזבל
    מה הבמאי הבריטי סטיבן דאלדרי יודע על חייהם של שוכני המזבלות של ריו דה ז'נרו? לא בטוח שהוא מכיר את האוכלוסיה הקשה והענייה הזאת, אולם הוא עומד מאחורי סרט ההרפתקאות המסקרן "טראש". גיבורים הם שלושה ילדים ברזילאים, אך הוא מיועד בעיקר לצופים מבוגרים

     

    מה סופר בריטי יכול לטעון שהוא יודע על החיים היומיומיים, הקשים, של ילדים בברזיל? ואיזה סרט ייצא מהיומרה שלו לספר על חוויות של צעירים שחיים, פשוטו כמשמעו, בזבל? אנדי מאליגן, שכתב את "טראש" שעובד עכשיו לקולנוע, ניסה לכתוב סיפור הרפתקאות מותח - ספק לילדים ספק למבוגרים - שמתרחש באזורים שונים של ריו דה ז'נרו, מתוך ההיכרות שלו עם הנוער והילדים של ברזיל כשלימד אותם שיעורי דרמה ואנגלית. הסרט מנסה לעמוד באתגר של לספר סיפור שיעבור מסך כחוויה אותנטית, למרות שהוא נכתב, עובד לקולנוע ובוים על ידי צוות ממקום אחר.

     

    עוד ביקורות סרטים ב-ynet:

     

     

    הטריילר של "טראש"

    הטריילר של "טראש"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    בעיבוד הקולנועי נוכחת גם נקודת מבט חיצונית, בדמות כומר (מרטין שין) ומורה לאנגלית (רוּני מארה). שניהם מגלמים דמויות חיוביות בסרט, גם אם חסרות השפעה - אבל הסרט מצליח לא להתמקד בנקודת המבט שלהם. הוא מסופר בראש ובראשונה בעלילה כפי שהיא מובאת מפי שלושה ילדים בתחילת גילאי העשרה - רפאל (ריקסון טבס), גארדו (אדוארדו לואיש) וראטו ה"עכברוש" (גבריאל ווינשטיין).

     

    רפאל וגארדו הם חברים טובים, הכי טובים שיש. הם מבלים כל הזמן ביחד וחולקים זה עם זה את השלל שהם מוצאים בערימות הזבל העצומות שסביבן הם חיים יחד עם עוד אנשים שחיים בתוך הזבל, וממנו. הם עוברים כל יום עם שקיות יוטה או מיכליות פלסטיק על מה שהמשאיות פולטות, ולוקחים את מה שאפשר להשתמש בו או למכור. בתוך כל זה, רפאל מוצא ארנק, שהתכולה שלו תוביל אותו ואת גארדו לתסבוכת מסכנת חיים ולקונספירציה בקנה מידה עצום.

     

    רוני מארה ב"טראש" ()
    רוני מארה ב"טראש"

    הארנק מכיל רמזים להסתבכות מסמרת שיער, אותם רפאל וגארדו מנסים לפענח בעזרת ראטו, ילד עם מחלת עור שאף אחד לא אוהב כי הוא "מסריח וחי בביבים". השלושה מבינים שהארנק מעניין יותר מדי אנשים בעלי השפעה במשטרה, ומנסים להבין מה קרה בעצמם. בדרך הם מפגינים חברות אמת, אומץ, חווים אלימות איומה, ובעיקר: מציגים לצופים המשתאים את ברזיל במלוא תפארתה ונוראיותה.

     

    העלילה מאפשרת צילומים מרהיבים - מהררי האשפה שמאכלסות אנשים שאף אחד לא רוצה לדבר עליהם, דרך שכונות מגורים עמוסות שבנויות כמו מבוך אחד גדול, בנייני רכבת שנראים שנמשכים לאורך קילומטרים, ועד לשכונות עשירות בצורה בלתי נתפסת על חוף הים.

     

    לוקח זמן עד שהסיפור מתחיל להתגלגל, כשאנחנו נחשפים לאט בהתחלה למהלכים ברורים מראש. הסרט מתחיל עם אקספוזיציה שמרמזת לצופים על חלק ממה שקרה לאדם שלו שייך הארנק, ומדובר בדקות ארוכות ומיותרות שהיו יכולות להשתלב היטב אחר כך. בכלל, המבנה שלו מתאים לאגדת ילדים ברמה מסוימת, אבל האלימות הקשה והמציאות שבה נראה שלחוק אין שום השפעה, ושילדים חיים ללא שום הגנה, עומדות בסתירה לפשטנות של הסיפור ויוצרות תסריט מעט מבלבל.

     

    סטיבן דאלדרי הוא במאי כמעט מעולה. הוא אחראי מצד אחד לעיבוד הקולנועי המרשים של הספר "השעות" של מייקל קאנינגהם ול"בילי אליוט" האהוב, ומצד שני גם לעיבוד של "רחוק להפליא ורועש להחריד" שהיה ברובו יומרני להפליא ומעייף להחריד. הסרטים שלו צועדים על גבול דק בין סיפורים אנושיים גדולים מהחיים ומרגשים כמותם, לבין עודף רגשנות ודרמטיות ואפילו קיטש.

     

    ב"טראש", שאת התסריט שלו כתב התסריטאי הקומי הוותיק ריצ'רד קרטיס ("ברידג'ט ג'ונס" ו"נוטינג היל") יש רגעים סנטימנטליים מאוד, אבל רוב הזמן הוא מצליח להעניק חוויית צפייה מרתקת שמתרוממת מעל הקלישאות ואינספור המוטיבים מהנצרות שמציפים את הסרט. עיקר הכוח של הסרט נובע מהצילומים והשגרה של הילדים שבמרכזו, שחושפים מציאות שקשה להכיר בה, ושאכן מצליחה להיראות ריאליסטית לגמרי. בנוסף, הילדים עצמם מפגינים יכולת משחק מדהימה לכל אורך הדרך, וכך גם השחקנים שסביבם.

     

    היה אפשר ליהנות מהסרט יותר לו התעלומה שבמרכזו הייתה פחות מסורבלת, ובהמשך גם פחות צפויה.
    גם קטעים חוזרים שבהם הילדים מדברים למצלמה במעין צילום אולפן תמוה (שתכליתו מתגלה בהמשך הסרט), ומסבירים לנו מדי פעם מה ראינו עכשיו, איך הם הרגישו כשחטפו מכות (הפתעה: הם הרגישו רע ופחדו), ולמה הם מחליטים להמשיך בהרפתקה המסוכנת בכל זאת, קצת מעייפים ולא באמת תורמים שום דבר לסרט למעט להאט את הקצב שלו.

     

    בניגוד לסרטים אחרים שמתארים מצוקה גדולה שעולה מהקולות הצעירים של ברזיל כמו "עיר האלוהים" ו"תחנה אחרונה 174" העדכני יותר, בטראש יש אמנם לא מעט אלימות וקושי, אבל גם הרבה מאוד חמלה, עדינות ותקווה. הטון העדין יותר הופך אותו לסרט קל יותר לצפייה משני אלו, אך הוא עדיין מצליח להיות ביקורתי ולהציג תמונה רחבה, מטרידה, ומעוררת מחשבה של ברזיל.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים