כל הדרכים להשתחרר מהאקס המיתולוגי
העניין עם האקס המיתולוגי, הוא שהוא לא התאים. כי אם הוא היה מתאים, הוא לא היה מיתולוגי. ויחד עם זאת, זה כואב, מאד. אז מה עושים? מפרקים את ההנחות השגויות ומתחילים לשקם את עצמנו
מיתוס, הוא סיפור בעל חשיבות יוצאת דופן המשלב בתוכו גיבורים אידילים. האמונה העיוורת בנכונותו, עוזרת לעצב את זהותה של אומה, את דפוסי החשיבה והאמונות שיינחו אותה בדרכה. המיתוס שואב את כוחו מהעובדה שהוא קפא בזמן ונשתמר, התגלגל מדור לדור בזכרון הקולקטיבי, חי-מת ללא עוררין וללא סיום, רוח רפאים המשמשת נר לרגלינו.
עוד בנושא:
אין לך אקס מיתולוגי? יש לך סיכוי לאושר
בדיוק כמו הרפס, האקס המיתולוגי שלה חזר
האקס של החברה שלך: משוואה עם נעלם ידוע
בדומה לאומה, גם אצל האדם ישנם מיתוסים אישיים המכוונים את דרכו. סיפור על גילוי אומץ אישי או התגברות על משבר חיים יכולים לנסוך בנו בטחון, אך מה קורה כאשר סיפורו של אקס מיתולוגי הופך אותנו שבויים בתוך עולם מקביל הממשיך לשאוב את האנרגיה הנפשית שלנו מהמציאות אל עולם הדימיון?
כדי להשתחרר מהאחיזה של האקס המיתולוגי, להפסיק לסבול ולהמשיך הלאה, יש להפריך את מרכיביו של המיתוס אחד לאחד, וזה בדיוק מה שאנסה לעשות כאן אתכם.
מי מכם שהגישה הזו נראית לו שכלתנית מידי, צודק. אך מי שמנסה להתגבר על אקס מיתולוגי דרך הרגש, סופו להיכשל. אתם תמצאו שאותו אקס השתלט לכם לגמרי על עולם הרגש (בעזרתכם האדיבה כמובן יחד עם עשרות ממחטות טישו), ולא ממש מתכוון להניח לכם בכזו קלות.
הנחה שגויה ראשונה: האקס המיתולוגי קפא בזמן ומשתמר בזכרון באופן מדויק
בואו נדבר לרגע על תעתועי הזכרון. אבל רגע לפני כן, לאלו מכם שהאקס המיתולוגי עוד חי ונושם במציאות החיים שלהם דרך סמסים פה ושם, תמונות בפייסבוק וכו', אני ממליץ לא למשוך את הגסיסה ופשוט לנתק את עצמכם מהמכשירים. כואבת ככל שיהיה, זו הדרך היחידה להתגבר. קשר ידידותי עם האקס? אולי בעוד עשר שנים (אז גם תגלו שהאלים הפכו לבני אדם בשר ודם עם מגרעות שנעלמו בזמנו באורח פלא מעיניכם, אבל דיה לצרה בשעתה).
כשאנחנו נזכרים באקס המיתולוגי שלנו אנחנו מתמלאים בתחושת אהבה. רגש געגוע מתוק מציף אותנו וכל מה שאנחנו רוצים באותו הרגע זה להיות חבוקים בזרועותיו. כשאנחנו נזכרים בו, אנחנו מרגישים כאילו פתחנו מגירה עליה מתנוסס שמו, המכילה את כל הסיפור מהתחלה ועד סיומו הטראגי, כפי שנכתב בזמנו ונשמר בזכרון לעד (טראגי משום שאם הוא מיתולוגי, רוב הסיכויים שכך היה סופו).
אך כפי שתכף תיווכחו, הרגשה זו היא אחת האשליות המתוחכמות של מוחנו שהופכת את חיינו לאומללים. הזכרון אינו עובד כספרנית השולפת בעת הצורך את הספר המתאים המתעד את העבר שלכם בשנה וביום מסוים. אם מוחנו היה עושה זאת, היינו צריכים ראש בגודל של כדור פורח. מוחנו שומר תיאורים מצומצים בלבד של חוויות, כלומר - הוא אינו שומר את הספר אלא את התקציר שרשום על גבו.
כך, כאשר אנחנו נזכרים באקס המיתולוגי, כמו בכל דבר אחר, מוחנו עובד כסופר הבונה מחדש את הסיפור ומשתמש לצורך כך בכל פיסת מידע העומדת לרשותו ברגע השכתוב. הוא לוקח את התקציר וממלא אותו באופן לא מודע בעובדות ובתאוריות מההווה, שלא אוחסנו במקור, כדי ליצור זכרון רציף ולא מקוטע. אולם כאשר התאוריות או העובדות שגויות, אנו פשוט זוכרים באופן שגוי וחלקי את רגשות העבר שלנו (כלומר את ההרגשה ה"טובה" שעולה לנו ביחס לאקס).
חוקרים ערכו ניסוי שבו מדדו לאורך תקופה את הרגשתם של נסיינים בימים מסוימים כגון ימי הולדת, חזרה לעבודה בראשון בבוקר, קבלת קידום, קניית רכב חדש, היום הראשון במחזור החודשי אצל נשים וכו'. לאחר שנה הם ביקשו מהם להיזכר איך הרגישו באותם ימים. בזמן ההיזכרות, התיאוריה על הרגש המקובל (כלומר, מה שנדמה לנו היום שהיינו אמורים להרגיש אז) ביום מסוים שיחקה תפקיד משמעותי יותר מהרגש שנמדד בפועל באותו היום.
רבים זכרו את יום ההולדת ואת יום קבלת הקידום כיום מאושר יותר ממה שנמדד אצלם בפועל ולהיפך - את היום הראשון במחזור החודשי או את היום הראשון בשבוע כפחות מאושר ממה שנמדד אצלם בפועל. מה ניתן ללמוד מכך על הזכרון המאושר שיש לנו על האקס המיתולוגי? מכיוון שהאקס המיתולוגי הוא הדמות הקרובה ביותר שיש לנו לתאוריה שאנו מחזיקים על מהו בן זוג אידיאלי עבורנו, תאוריה זו עוזרת לנו לצבוע את הזכרון באור הרבה יותר חיובי ממה שהיה בפועל, וכך מוליכה אותנו שולל.
הזכרון הסלקטיבי שלנו הולך לקראתנו ומשמיט ארועים שליליים כגון: ריבים אינסופיים, תחושת בדידות, צרכים חיוניים שלא באו על סיפוקם, וכל אותן סיבות שבגינן זה לא עבד. הוא מפברק עבר חיובי, אידילי רצוף באירועים רומנטיים כגון הפגישה הראשונה, עד כדי כך שלא תמיד ברור לנו למה זה בעצם לא ממש עבד.
הנחה שגויה שניה: האקס המיתולוגי הוא בעל קסם יחודי, נישא מעל כולם
אבל תעתועי הזכרון לא מסתיימים כאן. הנטייה של הזכרון שלנו להיאחז בארועים חריגים גורמת לנו להסתמך על ארוע זה כמייצג את העבר כולו. הזכרו לרגע בחופשה הארוכה הראשונה עם האקס המיתולוגי. אתם בטח נזכרים בערגה בערב הראשון בו נסעתם למסעדה על ראש ההר. הדרך עברה דרך יער ירוק ודומם, האויר היה צלול וככל שהתקרבתם לפיסגה, העמק למרגלותיכם נפרש כמו שטיח קסום.
התיישבתם לשולחן שהזמנתם מראש, צפיתם על הנוף המשגע, והתענגתם על בקבוק יין משובח. השקתם כוסות, התנשקתם, וחשבתם שזהו אחד הרגעים המאושרים בחייכם. דמיינתם שזהו האדם איתו תבלו את שארית חייכם. אם נסתמך על הזכרון הזה, נתקשה לדמיין שנמצא לעולם מישהו אחר איתו נחווה משהו דומה.
כתוצאה מנטייתו של הזכרון להסתמך על הארועים הטובים ביותר (או הגרועים ביותר) ולאו דווקא היומיומיים, אנו מתעלמים מהעובדה שהאקס שלנו היה בעצם קמצן לא קטן, שהחדר היה לא משהו, שנעקצתם מיתושים כהוגן, שסך הכל הוא התייחס אליכם לא משהו, שרציתם יותר סקס (או פחות) וכו'. אבל למה להתקטנן אם אפשר להתענג על היין המשובח, שסביר להניח שזכור ככזה רק בגלל הארוע היחודי מסביב.
שתי תכונות מעצימות מאד את הזכרון הריגשי של ארוע: האחת, הוא מופיע בסוף הסיפור והשניה, הוא אינו פתור ואינו מוצה עד תומו. כאשר שתי התכונות מופיעות יחד, אנחנו נמשיך לחשוב על הארוע זמן רב לאחר שהסתיים. קחו לדוגמה סרט שסופו לא פתור או שלא ברור מה קרה לגיבור. רובנו נמשיך ונחשוב על הסרט הזה עוד ימים ותחושת הסיפוק ממנו תתארך.
הדבר נכון גם במצב ההפוך: כל סיפור אהבה טראגי מתחיל מדהים ונגמר זוועה. כאשר הוא נגמר מבלי שאנו מוצאים לו הסבר מניח את הדעת, או כשאנו מרגישים שלא מיצינו את המקום הזה, זהו מתכון בטוח להאריך את תחושת הסבל שלנו. לפיכך, הדרך הנכונה לסיים את הסבל היא לפוגג את המסתורין, לתת לעצמנו הסבר משכנע על מה שקרה, לסגור ולהמשיך הלאה.
הנחה שגויה שלישית: האקס המיתולוגי הוא המצפן שינחה אותנו בחיפושינו הבאים
כדי להשתחרר מהאקס ולהמשיך הלאה בחיינו, אנו צריכים לדמיין עתיד ורוד יותר. הדמיון הוא אחד היכולות המדהימות של מוחנו. רגש עולה בנו גם כשאנו פוגשים את האקס במציאות וגם כשאנו עוצמים עיניים ומדמיינים אותו, אין הבדל בין השניים. אולם מה קורה כאשר המציאות והדמיון מתנגשים? במאבק בין המציאות לדמיון, המוח נותן קדימות למציאות באופן טבעי. כלומר, אנו לא יכולים לדמיין עתיד ורוד יותר כאשר אנו שקועים עד צוואר במציאות מחורבנת.
למעשה, אחד המאפיינים המובהקים של דכאון הוא חוסר היכולת לדמיין עתיד טוב יותר כאשר ההווה אפור כל כך. אך עלינו לזכור כי הרגשתנו לגבי העתיד היא בעצם תגובה על המתרחש בהווה. כדי להשתחרר ממגבלה זו עלינו לנסות ולשים בצד, עד כמה שאפשר, את ההווה הקשה ולהנחות את הדמיון שלנו להעלות לנו תמונות מחיי זוגיות מאושרים בעתיד. דמיינו את הזוגיות הבאה כטובה יותר, מפרגנת, יציבה ואוהבת.
בסרט "שמש נצחית בראש צלול" זכרון מערכת היחסים ייסר את הגיבורים עד כדי כך שהם בחרו למחוק אותו. גם אם אנחנו לא יכולים למחוק את הזכרון שלנו, חשוב לזכור (ופה הזכרון דווקא משרת אותנו...) כי הזכרון הוא משרת מצוין אך בעל בית גרוע. אם אנחנו מסתמכים עליו באופן בלעדי להחייאת רגשות העבר שלנו, אנו משכתבים מחדש את ההיסטוריה ומקבלים על פיה לא פעם החלטות שגויות.
אנחנו מוצאים את עצמנו במערכת יחסים עם אדם שדומה להפליא לאקס המיתולוגי שלנו. כך, במקום שנעזר בזכרון כדי ללמוד משהו על דפוס המשיכה העקום שלנו, הוא דווקא משתף פעולה עם כוחות נפש לא מודעים רק כדי להחזיר אותנו לאותו מקום שוב. הדרך לשחרור עוברת דרך ההבנה שהזכרון שלנו הוא אשף פעלולים. לכן לא כדאי להאמין באופן אוטומטי לכל סרט שהוא מקרין לנו כאשר אנחנו מניחים את הראש על הכר לפני השינה.
העניין עם האקס המיתולוגי, שהוא לא התאים. כי אם הוא היה מתאים, הוא לא היה מיתולוגי. ויחד עם זאת, זה כואב, מאד. אנחנו יכולים לשאת את הטראומה במשך שנים ולחשוב, ולשחזר ולשכתב. רוחו של האקס המיתולוגי יכולה לרחף מעלינו כצל ולהפריע לנו במשך שנים ליצור קשר חדש, לפתח אינטימיות, ואפילו לאהוב נקי, מבלי להשוות כל הזמן.
תהליך ההתאבלות דורש זמן, אך אחת האמונות הסמויות שצריך להשתחרר מהן היא האמונה שהאדם הבא חייב להיות דומה לאקס, אחרת זה לא 'זה'. יש מספיק אנשים שיכולים להתאים לנו שהם לא מיתוס. צריך רק להיפתח, ולהיות מוכנים לעבור מעולם הפנטזיה והזכרון אל המציאות.
רועי צור, מטפל פרטני וקבוצתי. מטפל בנושאי זוגיות שונים, מציאת זוגיות וקשיים במערכות יחסים.
לפנייה לכתב/ת 
