שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הפגודה האדומה: ביקור באי מיאג'ימה
    יפן היא יעד עולה לחופשה בקרב תיירים ישראלים, אבל בזמן שערים כמו טוקיו או הירושימה מובילות את רשימת היעדים, יש אי קטן שלא כדאי לפספס כשמגיעים לארץ השמש העולה: ביקור במיאג'ימה יזמן לכם נופים מרהיבים, מקדשים צבעוניים והרבה טבע יפני משובח

    יפן היא יעד עולה בקרב לא מעט ישראלים, ששמעו על צפונותיה של הארץ המשלבת קדמה ומסורת, טכנולוגיה, דת, אסתטיקה ושאיפה מתמדת ליופי ולשלמות. בשנים האחרונות ניתן לראות יותר ויותר מהם מצביעים ברגליים ונוסעים לטייל בארץ השמש העולה.

     

    פעמים רבות התבקשתי לציין את המקום האהוב עליי במדינת האיים הקסומה הזאת, ובחרתי באי מיאג'ימה (Miya-jima) -- הניצב מול חוף סאניו, במערב הים הפנימי סטו שבצפון-מערב מפרץ הירושימה, שהתפרסמה בעקבות פצצת האטום שהטילו עליה האמריקאים במלחמת העולם השנייה. הפצצה, שכונתה "ליטל בוי" (ילד קטן), גרמה לנזק עצום שתופעות הלוואי שלו התגלו רק כעבור שנים וממשיכות להשפיע על היפנים עד היום. עם זאת, מי שמשוטט בבארים ובמסעדות הקטנות של העיר, מתקשה לזהות את עקבות האסון הנורא.

     (  )
     

    לאחר שמבקרים באנדרטאות המאופקות של הירושמה, כולל במוזיאון השלום העצמתי, מומלץ מאד לשוט במעבורת קצרת טווח אל מיאג'ימה - הידוע גם בשם איצוקושימה (Itsukushima) - ונחשב לפנינת נוף וארכיטקטורה ולאחד משלושת מראות הנוף היפים של יפן (המראות האחרים הם מפרץ מצושימה ואמאנוהשידאטה - שרטון המחבר את שני קצוות מפרץ מיאזו).

    מוזיאון השלום בהירושמה. שווה ביקור (צילום: גילי חסקין)
    מוזיאון השלום בהירושמה. שווה ביקור(צילום: גילי חסקין)
      

    סרט יפני: מקדשים, רוחות וצדפות מטוגנות

    עם ההגעה לנמל במיאג'ימה, תמצאו את עצמכם בתוך זרם של מבקרים, רובם ככולם יפנים ומטיילים, מיעוטם נזירים והולכי רגל. מאותו הרגע תרגישו שאתם חלק מסרט במהלכו אתם צועדים לאורך החוף, למרגלות גבעות מיוערות; מתבוננים במוכרי המזכרות, חפצי הקודש והחטיפים; טועמים צדפות מטוגנות ותירס קלוי וממשיכים עם הזרם האנושי אל המקדשים.

     

    האי מקודש למאמיני שינטו ולבודהיסטים, שנחשבים למיעוט ביפן, ובשל קדושתו אסור להיוולד או למות על אדמתו. מסיבה זו, אין בו לא מחלקת יולדות ולא בית קברות. בין העצים משוטטים איילים, שהתרגלו לנוכחות מבקרים ואינם חדלים מלרחרח אותם. לעתים הם מתעקשים לחטוף דבר מה מידיהם, ואינם נרתעים מלכרסם פלסטיק או לבלוע נייר. האיילים מסמלים עבור הבודהיסטים את הגן בו נולד בודהא ועבור השינטו - את הטבע. פשוטו כמשמעו.

    מסמלים את הטבע. איילים במואג'ימה (צילום: גלעד חסקין) (צילום: גלעד חסקין)
    מסמלים את הטבע. איילים במואג'ימה(צילום: גלעד חסקין)
     

    בפתח האי ניצב מקדש שינטו ומולו, בתוך הים, ניצב בגאון הטורי - שער צבוע ארגמן, התוחם את האזור המקודש ומסמל את קדושתו של האי כולו. מרחוק נדמה שהשער הגדול צף על פני המים. הכחול של הים, האדום של השער והירק של היערות שמסביב, יוצרים שילוב צבעים משובב נפש. שינטו ("דרך האלים") היא הדת העתיקה ביותר ביפן וגם הרשמית שבה מאז הרסטורציה של מייג'י שפתחה את העידן החדש, ועד לתבוסת יפן במלחמת העולם השנייה והיא אינה כוללת חוקים או איסורים מיוחדים. לפי העיקרון העומד בבסיסה, על כל התופעות בטבע שולטות הרוחות (הקאמי), ורבים מהרגלי היום יום של היפנים - כמו אלו המבוססים על ניקיון ואהבת האסתטיקה - נובעים ממנה. להבדיל, גם הלאומנות שהתפתחה במאה ה-19 והובילה את יפן אל החורבן במחצית המאה ה-20 היא תוצר שלה. 

    שער הטורי (צילום: גלעד חסקין) (צילום: גלעד חסקין)
    שער הטורי(צילום: גלעד חסקין)
      

    לפני הכניסה למקדש, מזדקרת פגודת גוג'ו-נו-טו (Goju-no-tu). מבנה בן חמש קומות, צבוע בארגמן זוהר, הבולט על רקע הירוק שמסביב. הפגודה היא סמל בודהיסטי, המסמל את הר מרו שניצב בלב הקוסמולוגיה ההינדית. חמש הקומות שלה מייצגות את חמשת היסודות בתרבות היפנית: אדמה, אש, מים, שמים ועץ.

    פגודת גוג'ו-נו-טו (צילום: גלעד חסקין) (צילום: גלעד חסקין)
    פגודת גוג'ו-נו-טו(צילום: גלעד חסקין)
     

    המבנה הבולט בשטח הוא מקדש השינטו אוצוקושימה (Itsukushima Shrine), שנבנה בשנת 593 על גבי כלונסאות. המקדש, הבולט בעמודיו ובשעריו האדומים, מרהיב במיוחד בעת הגאות כשהמבנים משתקפים במי הים. המצביא טאירה נו שיומורי, שמימן את בניית המקדש, בנה את הטורי הראשון במפרץ במאה ה-12. השער הנוכחי נבנה ב-1875 וגובהו כ-16 מ'. סגנון הבנייה המיוחד, המתאפיין בארבע רגליים - יו-צואשי (Yo Tsuashi), מסייע ליציבות המבנה. יפה במיוחד לשוט אל השער בשעת הגאות ולראות את המקדש מכיוון הים. המקדש הומה אדם, אך אינו רועש ולעתים קרובות, בעיקר בסופי השבוע, נערכות כאן חתונות, כשבני הזוג ואורחיהם מגיעים בלבוש מסורתי - החתן לבוש במצנפת לבנה גדולה והכלה בקימונו מפואר.

    מצליחים לראות את מקדש השינטו אוצוקושימה שמסתתר מאחורה? (צילום: גלעד חסקין) (צילום: גלעד חסקין)
    מצליחים לראות את מקדש השינטו אוצוקושימה שמסתתר מאחורה?(צילום: גלעד חסקין)
     

    במרפסת הפונה למפרץ ניצבת במת תיאטרון הנו, העתיקה ביותר ביפן. בביקורי האחרון שם, רקדן לבוש כסמוראי להטט בחרבו להנאת האורחים. מול המקדש ניצב בית האוצר בו מרוכזות מתנות שקיבל המקדש מפטרונים שונים, בעיקר מבני משפחת טאירה, משפחת סמוראים שהפסידה במאה ה-12 את הבכורה למשפחת מינאמוטו וסיפור הקרב הוא אחד האפוסים החשובים בתרבות היפנית.

    מלהטטים על במת תיאטרון הנו (צילום: גלעד חסקין) (צילום: גלעד חסקין)
    מלהטטים על במת תיאטרון הנו(צילום: גלעד חסקין)
      

    מקדש דאישו-אין ופארק מומיג'ידאני

    שביל מרוצף מוביל את המטיילים לשער מרשים ולידו פסלי ג'יזו, המוקדשים לפעוטות שמתו טרם ניתן להם שמם הדתי במקדש השינטו, או לעוברים שמתו ברחם אמם. אנו עוקפים את הפסלונים השמנמנים והחייכנים ועולים למקדש דאישו-אין (Daisho-in) - מקדש בודהיסטי של כת שינגון ("המילה האמיתית"), המשתייכת לבודהיזם הטנטרי שמבוסס על מיסטיקה וכישוף והובאה ליפן בשנת 806 על ידי נזיר בשם קוקאי. השינגון מאמין בקיומו של בודהא קדמון, שממנו מוקרנות כל האלוהיות והישויות האחרות בעולם.

    מקדש דאישו-אין (צילום: גלעד חסקין) (צילום: גלעד חסקין)
    מקדש דאישו-אין(צילום: גלעד חסקין)

    החשיבות של כת זו היא בפיתוח האומניות של הציור והמוסיקה, ובשל כך אף משכה אצילים רבים וזכתה לחסותם של השלטונות. קוקאי, מצדו, נחשב לאחר מגאוני הרוח של יפן, ולאחר מותו הוענק לו השם "קובו דאישי" (המורה הגדול מפיץ הדת). חברי הכת סירבו להאמין שהוא מת, והם טוענים שהוא שקע במדיטציה ויקום עם בואו של הבודהא העתידי.

     

    מקדש דאישו-אין טובל בירוק וניצבים בו פסלים בודהיסטיים. לא הרחק ממנו נראים מקומיים עוברים טקס טוהרה, המקובל בכניסה למקדשי שינטו דווקא. מחזה זה אינו מפתיע, שכן היפני אינו מחויב לבחור בין השינטו שנולד ביפן לבין הבודהיזם שהובא אליה מסין, ועל פי אחת מהגרסאות - היפני נולד כשינטו ומת כבודהיסט. באותה מידה, יש יפנים רבים המשלבים בין בודהיזם לנצרות. וחילונים? זהו מושג מערבי, שאין לו מקום באסיה.

     

    מהמקדש נשקף נוף מרהיב של עצים, וביניהם מקדשים שגגותיהם כאילו מרחפים מעל היער. העונות הטובות לביקור כאן הם האביב, כשהפארק כולו פורח עם

    פרחי הדובדבן בשלל גווני וורוד, או לחילופין, בסתיו, כשהוא מתעטף בשמלה אדמדמה של שלכת. טרם הצלחתי להחליט. כשאני מגיע למיאג'ימה בחודש אפריל, אני משתאה נוכח ההמונים התולים עיניים מעריצות בעלים הלבנבנים ובכסות הצחורה שהותירו על הקרקע וכשאני מגיע לכאן בנובמבר, אני מתפעל באותה מידה מספקטרום הצבעים החמים שבין צהוב לארגמן ובשטיח הבוער שפרשו העלים למרגלות העצים. בכול העונות מהווה היער תפאורה נהדרת למקדשים ולפסלים הרבים.

     

    מאחורי המקדש משתרע פארק מומיג'ידאני (Momjiodani), שהוראת שמו היא "עמק עצי האדר", שתורמים לו את שלל צבעי האדום בעונת הסתיו. שבילים מובילים בין העצים אל פינות חמד חבויות. בלב הפארק מתנשא הר מיסן (Misen), שרכבל עולה אל פסגתו, שם משוטטים קופי מקק ונשקף ממנו נוף מרהיב אל הים הפנימי של יפן. זהו טיפוס מעט תלול, האורך כשעה ויותר, אך למי שזמנו בידו מובטחת תמורה מלאה. ביום יפה, זהו מראה מכושף ממש: האי שיקוקו שמעבר לים הפנימי, האיים הקטנים, מפרצי מיאג'ימה, יערותיה והמקדשים הטובלים בהם.

    פארק מומיג'ידאני. מקום טוב לפיקניקים (צילום: גלעד חסקין) (צילום: גלעד חסקין)
    פארק מומיג'ידאני. מקום טוב לפיקניקים(צילום: גלעד חסקין)
     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים