שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    נמצא בנוף מחשבותינו: שנה למות צבי ינאי

    מלחמת העולם השנייה נפלה עליו כילד ופירקה את משפחתו, סקרנות עצומה הובילו אותו לקחת חלק בעולם המדע ולהקים את כתב העת המקורי "מחשבות", ובסופו של דבר - גם לכתוב שני ספרים ולזכות בפרס ספיר. אריאנה מלמד נפרדת מצבי ינאי בציון שנה למותו

    אדם לא נקבר, רק גופו נקבר. המשפט הזה חרוט על מצבתו הצנועה של צבי ינאי, אחד הגיבורים הגדולים של התרבות הישראלית לדורותיה. המשפט הזה לא שלו. הוא אהב לצטט את ישעיהו ליבוביץ' אומר זאת, והוא ליווה לציטוט חיוך אירוני דק, פצוע, שהאיר את פניו באותו חן שיש לאמירות הכי מורכבות. שכן צבי ינאי היה אתאיסט, והדבר האחרון שאפשר היה למכור לו זו תיאולוגיה נוקשה שבמרכזה האל ובשוליה, יצור זעיר הקרוי אדם. ואף על פי כן, כמו תמיד, ידע יותר טוב מכולנו מה הוא אומר ומדוע.

     

    היום (ג') מלאה שנה למותו של צבי ינאי. איך מסכמים אדם? איך מדברים על ילד איטלקי למשפחה בוהמיינית של אמנים נודדים, שילדיהם פוזרו בין בתים רבים מדי בעוד ההורים מקוששים את לחמם בעוני רומנטי בדרכים? איך מספרים על ילד כזה שמלחמת העולם השנייה נופלת עליו פתאום ואחיו מתפזרים, ואיש אינו יודע היכן הם? איך יודעים להסביר כיצד, עם תום המלחמה, מוצאים כמה אחים - אבל לא את האחד שנעלם לנצח, והוא כפצע פעור בלב?

    "שלך, סנדרו". יצירה יחידה במינה (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "שלך, סנדרו". יצירה יחידה במינה
     

    כבר בתחילת שהותו בעולם הזה, היה בינאי ייחוד של יתומים חולמים, בדידות של מי שלא אהבוהו די הצורך - וסקרנות. סקרנות עצומה לפענח לא רק את סיפורו שלו, אלא גם את היקום כולו. בלי כלים ממוסדים, בלי שום השכלה מסודרת, בלי משמעת שהיא חלק מהאהבה שהורים אמורים להרעיף על ילדים. לגמרי לבד בעולם.

     

    לגמרי לבד הגיע לישראל ובגר בקיבוץ, והתגייס לצבא ועשה חיל. לגמרי לבד הקים את "מחשבות", כתב העת העיוני הטוב ביותר שצמח כאן מעולם. בשנות ה-70 וה-80 למאה הקודמת, היותו של אדם מנוי על "מחשבות" היתה סוג של סמל סטטוס, אבל לא עדות לעושר או כוח או הצלחה, אלא רק לכך שהמנוי הוא חלק מהרפובליקה הקטנה של אנשים סקרנים וחושבים, שבולעים את עולם הרעיונות באותה תאווה שאחרים מקדישים, למשל, לרכילות או טיולים.

     

    "מחשבות", למעשה, היה מגזין טיולים. אל תוך נבכי המוח, אל הכוכבים הרחוקים, אל שחר ההיסטוריה ואל העתיד, אל מה שמצוי בתאים ובגנים ובחברה האנושית ובכל אתר של המחשבה שינאי נגע בו, בכתיבה ובעריכה שהיו מופת של קפדנות וחדשנות גם יחד.

    צבי ינאי. בין מדע לכתיבה (צילום: גבי מנשה) (צילום: גבי מנשה)
    צבי ינאי. בין מדע לכתיבה(צילום: גבי מנשה)
     

    פעם היו לי את כל הגיליונות של "מחשבות" ,אבל כשנפרדתי מאיש אחד, הוא לקח אותם איתו ולא היה לי כוח להתווכח איתו או להחזירם אלי. כשפגשתי את ינאי לראשונה סיפרתי לו על כך, והוא אמר שייתכן מאוד שבעתיד הקרוב תימצא דרך טובה יותר לשמר את החומר מאשר על הנייר בלבד. זה היה, אם אינני טועה, ב-1989, כשהאינטרנט היה רשת רופפת של תכתובות בין אוניברסיטאיות וחממה לגיקים רציניים בלבד. זה לא הפריע לצבי ינאי: העתיד מעולם לא נראה בעיניו מעורפל, אלא בהיר וצלול כמבטו-שלו.

     

    הייתי מבקרת ספרות מתחילה וכתבתי משהו על הקשר בין "הלב" של ד'אמציס, ספר שדורות של ישראלים גדלו עליו באהבה, לבין הנחלת פאשיזם לילדים. הוא חיפש אותי במערכת "חדשות" ואני כמעט התעלפתי: צבי ינאי רוצה לדבר א-י-ת-י? אלוהים אדירים, איך אעמוד בזה מבלי לגמגם את עצמי לדעת?

     

    האיש עם המבט הבהיר והצלול התגלה כאדם לבבי ביותר, מנומס כפי שלא מקובל במקומותינו, ומסוגר עד מאוד - ככל שהדברים נגעו בשאלות אישיות מדי, מן הסוג שעיתונאים שואלים כמעט באופן אוטומטי. מצאנו מכנה משותף אחד - חיבתנו לאנשים עם סקרנות פרועה שהפכו לאוטודידקטים. הוא בכל תחומי הידע, אני בספרות. מדי פעם נפגשנו, ואני ידעתי שלעולם לא נהיה חברי נפש, אבל אט-אט ובבטחה הוא התיישב לי על הכתף.

     

    אנשים שכותבים על בסיס קבוע, מן הראוי שמישהו יישב להם על הכתף. לא המוזה החמקנית, חלילה. עליה הרי אי אפשר לסמוך. ראוי שיהיה בחייהם אדם שאותו הם מעריכים ללא סייג, שדמותו ונוכחותו הערטילאית תלווה אותם דרך קבע, ותציל אותם מאפסותם שלהם. כשהתחלתי לכתוב, על כתף שמאל ישבה שולמית הראבן, מצפן ומאור גדול למי שהיה מעוניין בראייה הנוקבת והחכמה שלה על עולם המילים. צבי ינאי התיישב על כתף ימין והכריח אותי לנמק, להסביר, לדבר בגובה העיניים כמיטב יכולתי, ולעולם לא להתאהב במילים שיצאו לי מן המקלדת, כי הדבר עצמו חשוב יותר מדרך הביטוי שלו. 

    "מאוחר מדי". הספר האחרון של ינאי (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "מאוחר מדי". הספר האחרון של ינאי
    הוא עצמו פעל כך בעולם: בספרים שכתב, חשוב יותר היה להסביר תהליכים מדעיים מאשר לגרוף אהדה לידענותו של הכותב. בשיחות הטלוויזיה שיצר, חשוב יותר היה לגרום לאנשים לחשוב, מאשר להתבונן באוטודידקט המעניין והפוטוגני כל כך. במפגשיו עם מדענים, תמיד היתה לו ענווה עצומה בפני עולמותיהם, הגם שלעתים קרובות עולמותיו היו עשירים משלהם. ככה חשב, ככה כתב, ואפשר היה רק להעריך. לא להעריץ, חלילה. הוא שנא את זה.

     

    מעטים ידעו להבין את כל גדולתו וגם את כושר העשייה הבלתי נלאה שלו. שולמית אלוני שהבינה, מינתה אותו למנכ"ל משרד המדע. עד היום, תהליכים ופרוצדורות שהנהיג שם מכתיבים את היחסים בין עולם המחשבה, עולם המעשה והממשלה - שאמורה לתווך ביניהם.

     

    מדי פעם אמרתי לו, יש בך גרעין של כותב פרוזה שלא נבט בזמן. עכשיו זה הזמן. הוא היה בוחש את הקפה שלו במבוכה -
    לווית חן של ביישנים היתה בו עד הסוף - ומכחיש כל רצון וכל צורך לכתוב בדיון, כי הרי העולם האמיתי מעניין הרבה יותר. ואז ראה אור "שלך, סנדרו", הנהדר, ואני יכולתי לומר בסיפוק, אמרתי לך! ולשמוע אותו צוחק – וגם אמרתי שזה ספר נפלא ויוצא דופן ברפובליקת המלים הישראלית, ומה מאד שמחתי כשפרנסי פרס ספיר חשבו כך והעניקו לו הכרה: הנה, שוב צבי ינאי עושה זאת הכי טוב שאפשר.

     

    החידות ב"שלך, סנדרו" לא נפתרו עד תום בספר הבא, "מאוחר מדי", שבו הראה ינאי למי שרצה לראות עד כמה הוא שולט ברזי הכתיבה הטרגית, כמו גם בעירוב הפלאי בין ראליזם קר ופנטזיה פרועה. "מאוחר מדי" הוא ספר שאני קוראת שוב ושוב בתחושה גדולה של החמצה: לו רק היה נשאר איתנו בגופו, היו עוד ספרים שלו, וחבל לי כל כך שאין.

     

    אבל בוקר בוקר, כשאני מדליקה את המחשב, הוא עדיין יושב על הכתף שלי כמבקר החמור ביותר, החכם ביותר שהיה לי מעולם. בלי קנאה כלשהי, אני יודעת שהוא יושב על כתפיהם של אלפי אנשים שפגש בחייו ונגע בחייהם ובמחשבתם. אי אפשר אחרת. אדם לא מת. אדם כמו צבי ינאי לא יכול, על פי מידת הדין והצדק והחסד גם יחד, להיעלם מנוף חיי המחשבה שלנו. יהי זכרו מטייל בינינו, ומאתגר ומסקרן ומפעים, כל עוד נהיה גם אנחנו.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים