שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    גברים, ח"כית חרדית זה גם האינטרס שלכם

    עד לא מזמן אסרו גדולי הדור על נשים חרדיות להצביע. אתם יכולים לדמיין כיצד הייתה נראית המפה הפוליטית ללא הקול של 50% מהחברה החרדית? נשים בכנסת היום זה אינטרס שלנו, הגברים החרדים, ממש כמו נשים בקלפי. ומה עם ההלכה? נדרש רק מעט רצון טוב, וגם אומץ

    קמפיין החרדיות "מנעי קולך ממפלגות ללא נשים", הולך וצובר תאוצה - וזה הזמן שלנו, הגברים החרדים, להכריז: ייצוג נשים חרדיות בתפקידים ציבוריים, הוא אינטרס שלנו. שלנו ממש, ולא (רק) של הנשים האמיצות שמבקשות לחולל את המהפכה.

     

    <<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

     

    ההיסטוריה של מאבקי הנשים הדתיות לזכות השפעה ציבורית חוזרת על עצמה, רק שכעת אין לחברה החרדית די אומץ לקבל את השינויים כבעבר. וזה מה שחסר: אומץ, שכן עם הסוגיה ההלכתית וההיסטוריה התרבותית עוד היינו מסתדרים.

     

    עוד בערוץ היהדות - קראו:

     

    רוב הצעירים החרדים שעמם שוחחתי בימים האחרונים, כלל לא ידעו כי עד לפני פחות ממאה שנים, לנשים חרדיות ולא-חרדיות גם לא ניתנה הזכות להצביע. בדיוק כמו התנועה הסופרג'יסטית, נאבקו הנשים הדתיות על זכותן בשנות העשרים של המאה הקודמת, אך היהדות החרדית בראשות "גדולי הדור" פתחה במאבק חריף שלא לאפשר את אותו "איסור חמור" הפוגע בצניעותה של האישה.

     

    הגברים החרדים באותם הימים הציפו את ירושלים בכרזות האוסרות על נשים לבחור, ניסו לחבל פיזית בהליך הבחירות, והמאבק היה כל כך חריף, עד שהבחירות הכלליות למועצה הארץ-ישראלית נדחו שש פעמים דווקא ביוזמתה של תנועת "המזרחי", שקיבלה "רגליים קרות" מהחזית החרדית האימתנית. רק בשנת 1925 בוטל באופן סופי איסור ההצבעה לנשים בקרב בני היישוב החדש.

     

    הזמן בא והכריע

    נשמע מדומיין? סוריאליסטי? על פי הלמ"ס חיות בישראל יותר נשים מגברים, כך שלא קשה לדמיין את הירידה החדה

    במספר המנדטים החרדיים ללא הצבעתן. בתרחיש האופטימי ביותר, מדובר ביותר ממחצית - ובמילים אחרות, כשמונה מנדטים בסך הכל לש"ס ו"יהדות התורה" גם יחד.

     

    אז מה קרה? כיצד נוהרות היום הנשים החרדיות בהמוניהן לקיים את ציווי הרבנים להצביע למפלגה חרדית? ניזכר בדבריו של השופט מנחם אלון: "בא וראה כמה גדולים היו דבריו של הרב וינברג בעל 'שרידי אש' בכותבו שבחילוקי הדעות בנושא סוגייתינו (בחירת נשים) 'נניח הדבר לזמן שיבוא ויכריע'. והזמן אכן בא והכריע. הנה כי כן שלושה אבירי רועים שבדור הקודם סברו ופסקו שאין לאישה אף זכות בחירה אקטיבית... אך הזמן בא והכריע שלא כדעתם. בכל ציבור שומרי התורה והמצוות, ללא יוצא מן הכלל, חסידים כמתנגדים, חרדים כדתיים-לאומיים, על מחנותיהם ופלגיהם, משתתפות נשים... זהו המנהג ושוב אין איש מערער עליו".

     

    בהמשך ישיר לדברי הרב וינברג, ניתן לקבוע: הזמן בא והכריע. הגיע העת לשילובן של נשים בפוליטיקה, ולייצוגן על ידי בנות מינן. האמירות כי "אין דרכן של נשים", או "אין כבודה של אישה" אינן רלוונטיות עוד כאשר נשים, גם חרדיות, ממלאות תפקידים ציבוריים כבדי משקל: מנהלות לשכות, רופאות וראשות מחלקות, סוחרות, ואפילו טוענות רבניות.

     

    התפיסה החרדית הממאנת להתעמת עם הנושא, איננה אלא גישה פחדנית המציעה לטמון את הראש בחול אל מול השינויים הסוציאליים המתחוללים גם בה עצמה.

     

    מסע עימותים משפיל ומיותר

    וכאן מופיעים אנחנו, הגברים. שכן אם חפצי חיים חברתיים חרדים אנו, מאבק הנשים החרדיות שייך גם לנו. "הזמן בא והכריע",

    ולנו נותר לבחור - לנוע אתו, או להיוותר מאחור כחברה מנוונת, מדולדלת, חסרת חיים, בדיוק כמו בני היישוב הישן שסירבו לשינויים הסוציאליים והתרבותיים של המאה הקודמת. הם, להזכירכם, מצאו עצמם בשולי החברה החרדית, עם הכינוי המוכר והלא מחמיא "העדה החרדית ממאה שערים".

     

    ברור לכל כי בעתיד הלא רחוק, יכהנו נשים חרדיות כחברות כנסת, ואיש לא יוכל למנוע זאת מהן. מדוע איפוא להמתין ולחוות את מסע העימותים המשפיל והמיותר הזה?

     

    ומה יהיה עם ההלכה? אתם שואלים. האם מותר להטמיע את המציאות החדשה בהלכה, גם כאשר היא נוגדת את פסקי הרבנים האוסרים את בחירתן של נשים? היזכרו נא בסוגיית הזכות לבחור, שבה גילתה היהדות החרדית גמישות מפתיעה, ואיפשרה למיליוני נשים חרדיות לפקוד את הקלפי, על אף האיסור הגורף של גדולי הדור הקודם. גם כיום ניתן לייצר אלסטיות הלכתית שתתיר לנשים זכות הצבעה פאסיבית (הזכות להיבחר). נדרש רק מעט רצון טוב, וגם אומץ.

     

  1. לכל הטורים של אליעזר היון  
  2.  

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אבי מועלם
    מה שחסר לחברה החרדית זה אומץ
    צילום: אבי מועלם
    צילום: אלי קובין
    אליעזר היון
    צילום: אלי קובין
    מומלצים