שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "לא נשבר": מסע הצלב של אנג'לינה ג'ולי
    ייתכן שהיה מוטב לו סיפור ההישרדות של לואי זמפריני במלחמת העולם השנייה היה נוצר כסרט לפני שישים שנה. ובכל זאת, הניסיון הנועז של אנג'לינה ג'ולי להביאו למסך הוא ראוי ומצביע עליה כקולנוענית מיומנת. "לא נשבר" הוא סרט עז ומלא השראה דתית נוצרית חפה מספקות. אל תצלבו את הבמאית בגלל זה

    סיפור חייו של לואי זמפריני יכול היה לפרנס כמה וכמה סרטים וכולם היו מועמדים כמעט ודאיים לפרס האוסקר. יש את סיפור הרץ האולימפי ("מרכבות האש"), סיפור ההישרדות בים ("חיי פיי") וסיפור ההישרדות הפיזית והפסיכולוגית בתנאי כליאה והתעללות ("12 שנים של עבדות"). כל המרכיבים האלו הם חלק מעלילת "לא נשבר" ("Unbroken"), סרט המתבסס על הביוגרפיה של זמפריני שכתבה לורה הילנברנד (2011).

     

    עוד ביקורות סרטים ב-ynet :

     

    הטריילר של "לא נשבר"

    הטריילר של "לא נשבר"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    אם רשימת מכולת של המרכיבים העלילתיים אינה מספיקה, יש להציץ בשמות העוסקים במלאכה ובהם כמה מבעלי המקצוע הטובים בתעשייה: המלחין אלכסנדר דספלט, הצלם רוג'ר דיקינס, וארבעה תסריטאים ששניים מהם הם לא פחות מאיתן ויואל כהן.

     

    ויש עוד שם אחד - אנג'לינה ג'ולי. כוכבת גדולה. כלי תקשורת בכל העולם סוגדים ליופייה. שליחה של האו"ם בסיורים במחנות פליטים ואזורים מוכי מלחמה, וגם במאית קולנוע בסרטה השני. "ארץ של דם ודבש" (2011), בכורת הבימוי שלה, עסק בקשר בין קצין סרבי ושבויה בוסנית. הוא הפגין את המשיכה של ג'ולי לסבל האנושי, ולהישרדות פיזית ומנטלית בתנאים בלתי אפשריים. בסרטה הראשון היא הוכיחה שבימוי הוא עבורה ייעוד אמיתי, גם אם התוצאה היתה בוסרית.

     

     

    סרטה השני הוא קפיצת מדרגה מבחינת המיומנות הנדרשת ממנה. העיסוק בהישרדות זוכה לפיתוח הנובע מקורות חייו יוצאי הדופן של זמפריני. עבודת הבימוי מוכיחה יכולת מקצועית לא מבוטלת הנדרשת לסצנות מורכבות מבחינה טכנית (כמו הקרב האווירי הפותח את הסרט), והדרכת שחקנים מרשימה שבמרכזה שחקן בריטי צעיר ולא מוכר (לפחות בארצות הברית) בשם ג'ק או'קונל, וכוכב רוק יפני בשם מיאווי ללא ניסיון קודם במשחק.

     

    הפרופיל שלה כבמאית, כפי שהוא מודגם בסרט זה, ממקם אותה בין מל גיבסון לקלינט איסטווד. מהצד הגיבסוני היא מפגינה נטייה דומה, גם אם לא מוטרפת, להצגת מראות של סבל גופני בדרך להתעלות רוחנית. מהצד האיסטוודי זוהי עשייה קולנועית מקצועית וערכית "קלאסית", עם נטייה מורגשת ל"מיושן". כסרט המבוצע בסגנון קלאסי הוא בוודאי מועמד ראוי יותר מסרטים דומים המוזכרים בהקשר של מירוץ האוסקר הנוכחי ("התיאוריה של הכל", "משחק החיקוי"). ובכל זאת, קשה שלא לחוש כי הוא לא מצליח לממש את הפוטנציאל הגלום בו.

     

    ג'ק או'קונל כלואי זמפריני ()
    ג'ק או'קונל כלואי זמפריני

     

    יתכן ואת הסרט הזה היה צריך לעשות ב-1956. זוהי השנה בה קנו אולפני יוניברסל את הזכויות לאוטוביוגרפיה של זמפריני "Devil at My Heels". השחקן המיועד לתפקיד הראשי (בתסריט שלא נכתב) היה טוני קרטיס. 42 שנים מאוחר יותר החל להתגלגל ניסיון נוסף להפוך את סיפורו של זמפריני לסרט, עוד 12 שנים עברו וספרה של הילנברנד יצא לאור וזכה להצלחה. כעבור שלוש שנים החלה הפקת הסרט של ג'ולי. דרך לא פשוטה.

     

    סיפור הישרדותו שלו זמפריני מוצג בסרט בשלושה חלקים. חצי השעה הראשונה מוקדשת לתקופה בה זמפריני (או'קונל) שירת כמטיל פצצות בחזית הפאסיפית. בתוך חלק זה שזורה סדרת פלאשבקים השבה אל נעורי לואי הצעיר והבעייתי, עת גילה בעזרת אחיו הבכור, את הריצה, והוא מצטיין בה עד הגעתו לאולימפיאדת ברלין. חצי השעה השניה היא תיאור 47 הימים בהם הוא ושני אנשי צוות נוספים ניסו לשרוד על גבי סירה, לאחר שהמטוס שעליו היו התרסק באוקיאנוס השקט.

     

    יתרת הסרט מתרחשת כולה במחנה שבויים יפני, שבו זוכה זמפריני לטיפול אישי ואכזרי במיוחד על ידי המפקד, רב"ט מוצוהירו "הציפור" ווטאנאבי (מיאווי). יש פה דינמיקה של אכזריות שהממד ההומו-ארוטי אינו נעדר ממנה (באופן המזכיר סרט מורכב יותר - "חג שמח מיסטר לורנס" של נגיסה אושימה מ-1983). סיפור החיים המוצג ממוקד בנושא אחד: היכולת לראות כל קושי כאתגר, כהזמנות להתעלות.

     

    זמפריני עבר לאחר המלחמה, ובהשפעת מה שחווה, התעוררות דתית רבת עוצמה. הוא הפך לדובר המפיץ את בשורתו האישית. חלקים אלו אינם מופיעים בסרט, אך גם בלעדיהם זהו קולנוע שערכיו הם פחות הומניסטיים ויותר דתיים. אלוהים אומנם לא מוזכר על כל צעד ושעל, אך הדימוי המכונן של הסרט - זמפריני המחזיק קורת ברזל מעל ראשו - נושא קשר ברור לצליבה. בהקשר זה רגעים קיצוניים של עינוי המוצגים בסרט, הם שלבים נדרשים בדרך להתעלות רוחנית.

     

    נדמה כי הליקוי היסודי בסרט נובע מהזדהות היתר של אנג'לינה ג'ולי עם זמפריני. בין הבמאית והגבר הזקן נוצר קשר הדוק, והיא אף הספיקה להראות לו עותק ראשוני של הסרט זמן קצר לפני מותו בקיץ האחרון. הזדהות אנושית וערכית זו מרדדת את הסרט מכיוון שהיא מציבה קשיים בלתי אפשריים (וככל הנראה גם מוגזמים) בדרכו של הגיבור. היא יוצרת דמות החסרה ממד של מורכבות ספקנית - כפי שאפילו זמפריני עצמו הודה שחש ברגעי משבר - ומרדדת את ההצגה של הכליאה, ושל הפסיכולוגיה של המתעמר. כמשל דתי מוסווה הסרט לא זקוק למורכבויות, אך הדבר עומד בעוכריו.

     

    חרף הסתייגות זו זהו סרט ראוי. לא קל לצפייה. הוא אינו מורכב במידה בה הוא יכול היה להיות, אבל ראוי.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים