שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "בירדמן": עף על עצמו בדרך לאוסקר

    יש בסרט ב"בירדמן" הרבה מהנרקיסיזם של יוצרו, המכסיקני אלחנדרו גונסאלס אינייריטו. הוא חושף משהו ממאחורי הקלעים של השואו-ביזנס - התיאטרון והקולנוע, והאנשים המתוסכלים שמניעים אותו. זה מחניף לבמאים, ובעיקר לשחקנים, ולא נתפלא אם אלו יעניקו לו אוסקר. לא בטוח שבצדק

    כמו "כוח משיכה" אשתקד, גם "בירדמן", סרטו של הבמאי מכסיקני אלחנדרו גונסאלס אינייריטו - המועמד לתשעה פרסי אוסקר - מבוסס על גימיק. הסרט נדמה כאילו צולם בשוט רציף אחד, שנע בין חללים רבים, מרחבים חיצוניים ותודעתיים, ונפרש על פני פרק זמן שאינו חופף את משך הצפייה - שוט אחד לכאורה בן כשעתיים, המתאר כמה ימים גורליים בחיי הגיבור.

     

    עדכונים שוטפים - גם בטוויטר של ynet

     

    עוד ביקורות סרטים ב-ynet :

     

    ואמנם, עמנואל לובצקי, שצילם את שני הסרטים ואף זכה באוסקר על "כוח משיכה" (בו יצר חוויה חושית מפעימה של תנועה בחלל, ושל כניסה אל תודעה ויציאה ממנה, והכל בשוטים ארוכים, רציפים, מעוררי השתאות) הוא כמדומה הגיבור האמיתי של "בירדמן".

     

    טוב, לא בדיוק. גיבור הסרט הוא, אחרי הכל, ריגן תומפסון, כוכב סדרת סרטי גיבור-על הוליוודית, המבקש לשנות תדמית. לשם כך הוא עמל על העלאת מחזה "רציני" בברודוויי המבוסס על סיפורי ריימונד קארבר.

     

    אדוארד נורטון ומייקל קיטון. מועמדים לאוסקר על "בירדמן" ()
    אדוארד נורטון ומייקל קיטון. מועמדים לאוסקר על "בירדמן"
     

    האתגרים העומדים בפניו, רגע לפני שהמסך עולה על הצגת הבכורה, עצומים: שחקן מחליף התופס מעצמו מרלון ברנדו הבא (אדוארד נורטון), בתו הג'אנקית (אמה סטון), ומערכות יחסיו המעיקות עם השחקנית שלצדו (נעמי ווטס), אשתו לשעבר (איימי ריאן), ומאהבתו הנוכחית (אנדריאה רייסבורו) שאף היא מככבת בהצגה.בנוסף. הוא נאלץ להתמודד עם לחציו של מפיק היסטרי (זאק גליפיאנקיס), ונוכחותה המאיימת של מבקרת תיאטרון מחמירה (לינדזי דאנקן).

     

    את ריגן תומפסון מגלם מייקל קיטון, שהיה באטמן בשני סרטים שביים טים ברטון ב-1989 ו-1992, ויש לו בסרט גם תובנה משעשעת, אגב ג'ורג' קלוני - שגם הוא, כמעט שכחנו, גילם בעבר את איש העטלף. תומפסון נרדף באובססיביות על ידי הפרסונה הקולנועית שלו, שמדברת אליו מתוך ראשו, ובהמשך אף צצה כאלטר-אגו מכונף. הוא עצמו, כמסתבר, מצויד בכוחות על בעולם המציאות עצמו. קשה, אגב כך, שלא לראות את הזיקה בין שני השחקנים, זה שבסרט, וזה שמגלם אותו: שני כוכבים לשעבר שמבקשים לחזור באמצעות חשיפת פן אחר בעבודתם.

     

    אני והאלטר-איגו שלי. מייקל קיטון ובירדמן ()
    אני והאלטר-איגו שלי. מייקל קיטון ובירדמן

    השימוש במראית עין של שוט רציף אחד אמור להכניס אותנו אל תוך תודעתו המתפוצצת של ריגן. התוצאה היא סרט שכולו עודפות סגנונית, וירטואוזית ומייגעת כאחת, שמשקפת את התזזיתיות והעצבנות של מאחורי הקלעים, ומלווה בסאונד של מערכת תופים שמהווה בן לוויה מושלם לתוקפנות של המצלמה. "בירדמן" הוא סרט על חרדה - קיומית ואמנותית, ועל חיפוש פתטי אחר גאולה, שכמו תמיד אצל אינייריטו (ע"ע "בבל" ו"ביותיפול") מובע באמצעות דימויים אפוקליפטיים.

     

    המתח בין כאוס וסדר, קריסה ושליטה, מסחריות ואמת אמנותית, שמתקיים ב"בירדמן" (שעל תסריטו חתומים לא פחות מארבעה כותבים, בהם אינייריטו), מוכר היטב מ"כל הג'אז הזה" (1979), המיוזיקל הסמי-אוטוביוגרפי המופתי של בוב פוסי, שבעצמו התבסס על "שמונה וחצי" של פליני. במרכזו עמד במאי וכוריאוגרף המנסה לחתור לאיזון בחייו האישיים והמקצועיים. כמוהו, גם "בירדמן" הוא פנטזיה סאטירית הלועגת לתיאטרון ולאנשיו - שחקנים, מפיקים, צופים ומבקרים - אך במיוחד לנרקיסיזם של גיבורו.

     

    מי נרקיסיסט? מייקל קיטון משחק את עצמו ()
    מי נרקיסיסט? מייקל קיטון משחק את עצמו
     

    בכל מה שקשור לעיצוב הדמויות והדינמיקה ביניהן, "בירדמן" יכול היה בקלות לעבור בתור מחזה של ניל סימון: שחקן על סף התמוטטות עצבים, בת מרדנית, מאהבת תובענית וקולגות מהגיהינום. וזו אולי בעייתו המרכזית של הסרט: עבודת המצלמה, שיחד עם "כוח משיכה" מגדירה מחדש את גבולותיו הצורניים של הקולנוע הדיגיטלי, מחפה על דלותו הרגשית של הסיפור וחוסר מורכבותן של הדמויות. אלה, כך נדמה, אינם אלא תירוץ להצגת תכלית של חדשנות אסתטית וטכנולוגית אשר מכה בצופה בה במידה שהיא מעוררת התפעלות.

     

    במילים אחרות, אין שום הבדל בין "כוח משיכה" לבין "בירדמן". שני הסרטים מייצרים מרחב ממשי ותודעתי שמתקיים רק בזכות יכולות טכנולוגיות חדשניות. שכן, להבדיל מסרטים אחרים שצולמו "על באמת" בשוט רציף אחד ("תיבה רוסית" של אלכסנדר סוקורוב הוא הדוגמא הקיצונית ביותר לסרט המורכב משוט בן כ-90 דקות) - אינייריטו ולובצקי מייצרים פה אשליה מוחלטת שיוצרת אצל הצופה תחושה של ריחוף, אם לא בחלל החיצון, אזי במקבילה שלו מאחורי הקלעים ובסביבות ברודוויי.

     

    איזה בלאגן פה. מייקל קיטון ואדוארד נורטון ב"בירדמן" ()
    איזה בלאגן פה. מייקל קיטון ואדוארד נורטון ב"בירדמן"
      

    וכך, יותר מש"בירדמן" - ששמו המלא באנגלית הוא "(Birdman or (The Unexpected Virtue of Ignorance" - הוא דרמה-קומית שעניינה משבר קיומי או סאטירה אפלה על עולם התיאטרון. זוהי יצירה הפועלת על הצופה קודם כל במישור החווייתי והחושי. ברגעיו המוצלחים, כמו זה שבו נקלע ריגן לטיימס סקוור ההומה כשהוא לבוש בתחתוניו בלבד, אפשר לזהות בסרט מידה של רגש ואנושיות. בין היתר, בזכות הופעתו של קיטון שנעה בין תזזיתיות מעיקה ופגיעות מרגשת בסרט שמסמן ללא ספק את הקאמבק שלו.

     

    אך מרבית הזמן - והיחס שבין זמן מציאותי וקולנועי הוא אחד הנושאים בהם עוסק הסרט - "בירדמן" נותר תוקפני ומופרז. יצירה נרקיסיסטית שאינה חדלה כמעט לרגע מלקרוא לנו לשים לב אליה ולהתפעל מעצם קיומה.

     

    זאק גליפיאנקיס, נעמי ווטס ומייקל קיטון ב"בירדמן" ()
    זאק גליפיאנקיס, נעמי ווטס ומייקל קיטון ב"בירדמן"

    נכון לעכשיו, "בירדמן" מסתמן כמועמד המוביל לזכייה באוסקר בטקס שיתקיים בעוד כשלושה שבועות. עיסוקו בעולם התיאטרון המסורתי דווקא באמצעות טכנולוגיה קולנועית חדשנית עשוי לקרוץ לחברי האקדמיה ההוליוודית,

     שרובם אחרי הכל שחקנים, ולפחות ליצור את הרושם כאילו הסרט אומר משהו משמעותי על יחסי קולנוע-תיאטרון (הוא לא). השילוב בין וירטואוזיות סגנונית לדרמה קאמרית ארס-פואטית אף הוא עשוי להוות מקדם אוסקרים, בעיקר כשהגיבור עצמו הוא שחקן.

     

    "בירדמן" מפגין יחס אמביוולנטי כלפי עולם גיבורי-העל, ואחת הסצנות אף משלבת אותו באופן אינטגרלי בעולם הפנטזיה של ריגן. התחושה כאילו הסרט מנסח איזו אמירה גם על הסרטים הללו שהם היום צינור החמצן ההוליוודי, עומדת לזכותו. ולא פחות חשוב - כל חמשת סרטיו של אינייריטו צברו מועמדות לאוסקר בקטגוריות נחשבות. ו"בירדמן", על אף פגמיו, מסמן את מקומו כאחד הבמאים המובילים בקולנוע האמריקאי היום. מה שלא משנה את העובדה שמדובר ביוצר שטחי ומניפולטיבי.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים