שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    עומר מת בגיל 17.5 - אביו מגייס טרומבוציטים לזכרו

    שנתיים בדיוק עברו מאז עומר, רק בן 17.5, נפטר ממחלת הסרטן. כדי להנציח אותו, חורש אביו את הארץ לאורכה ולרוחבה ומסביר למה חייבים לרוץ ולתרום טרומבוציטים, נוזל החיים עבור חולי סרטן. "לעומר זה כבר לא יעזור, אבל אני יודע שיש הורה אחר, כמוני, שהילד שלו צריך כרגע טרומבוציטים, וזה מה שמניע אותי", הוא מספר

    שבועיים בלבד אחרי שעומר, בנו הצעיר, נפטר מסרטן מסוג לימפומה כשהוא בן 17.5 בלבד, הרצה יובל רז בפני חיילים על חשיבותה של תרומת הטרומבוציטים למען חולי סרטן. ההרצאה הייתה מתוכננת מראש, ביוזמת מתאמת התרומות בבנק הדם של בית החולים בלינסון, עמה יצר רז קשרים אישיים.

     

    אחרי מותו של עומר, היה זה רז שפנה אליה. היא לא האמינה שיהיו בו הכוחות לעמוד בפני קהל ולספר על ההתמודדות של בנו עם מחלת הסרטן, ודאי שלא זמן קצר כל כך אחרי הטרגדיה שפקדה אותו ואת משפחתו. אך רז הגיע, ומאז אף המשיך להרצות בנושא, להעלות את תרומת הטרומבוציטים למודעות, ולבקש מאנשים לתרום.

     

    "לעומר זה כבר לא יעזור", הוא אומר היום, בדיוק שנתיים לאחר מות בנו, "אבל אני יודע שיש הורה אחר, כמוני, שהילד שלו צריך כרגע טרומבוציטים, וזה מה שמניע אותי".

     

    עומר רז. החיוך היה הסמל המסחרי שלו (צילום: באדיבות המשפחה) (צילום: באדיבות המשפחה)
    עומר רז. החיוך היה הסמל המסחרי שלו(צילום: באדיבות המשפחה)

     

    רוצים לדבר עם עורכי וכתבי ynet? כתבו לנו בטוויטר

     

    קראו עוד:

    מחסור חמור בטסיות דם: למה לא תורמים?

    בת 25, גוססת: תרומת דם עשויה להציל את שני

    בת 16 מחוסרת הכרה בשל קדחת הנילוס המערבי

     

    זו יכולה להיות עוד כתבה על אדם נערץ, שלא נותן לכאב וליגון האישי שלו להפריע לו לעשות למען אחרים, שהאבל לא גורם לו לשכוח את כל השנתיים הקשות הקודמות. אבל עבורי, כותבת הכתבה, זו לא עוד סתם כתבה.

     

    אני דודה של עומר, ומותו היה שבר עמוק שטלטל את כל המשפחה. עוד לפני שעזב את העולם, עומר לימד את כולנו שיעור חשוב על סבל, על כאב פיזי, ועל רוח לחימה חסרת פשרות שלא מחצינה את הקושי.

     

    החיוך שלו, עם גומת החן הבודדת, היה הסמל המסחרי של הילד המופנם, הספורטאי המצטיין ואוהד הכדורגל המושבע. ילד מקסים, שהיה מוקף תמיד בחברים, אותם חברים שליוו אותו עד הרגע האחרון.

     

    קצת לפני בחינת הבגרות הראשונה שלו, בהיותו בן כמעט 16, התברר לנו שעומר חולה בסרטן. הרופא מבית החולים "שניידר" בישר להוריו את הידיעה המרה. "מה אנחנו יכולים לעשות?", שאלה בדאגה האם, אחותי, אילנה. "אנחנו נטפל בו", ענה לה הרופא, "אבל אם אתם רוצים לעשות משהו, תבקשו מכל מעגלי האנשים שסובבים אתכם, שיבואו לתרום טרומבוציטים".

     

    אז גם שמענו רובנו בפעם הראשונה על תרומת הטרומבוציטים.

     

    "עירוי טסיות דם לחולי סרטן קובע את גורלם לחיים או למוות"

    "טרומבוציטים הם תאי דם האמונים על קרישת הדם ועצירת דימומים", מסביר ד"ר איתי גל, מומחה לרפואת ילדים וכתב הרפואה של ynet, "מדובר בתאים זעירים דמויי דיסקית הנוצרים במח העצם.

     

    "לאחר היווצרותן נעות הטסיות בזרם הדם. כאשר קיימת פציעה, מגיעות הטסיות לכלי הדם הפצוע, נשברות ומשחררות חומרים שונים, המתחילים את התהליך המורכב רב השלבי של קרישת הדם. בסופו של התהליך, נוצר קריש דם אשר עוצר את הדימום".

     

    "תרומת טסיות דם מסייעת לחולי לוקמיה, סרטן ואנמיה אפלסטית הסובלים מחסר בטסיות", מוסיף ד"ר גל, "חסר זה עלול להביא לדימומים קשים. עירוי טסיות דם לחולים אלה, עשוי לקבוע את גורלם לחיים או למוות".

     

    -כיצד מתבצעת התרומה? 

    "תרומת טסיות הדם מתבצעת בתהליך הנקרא פלסמה-פרזיס", מסביר ד"ר גל. "באמצעות מכשיר הדומה לדיאליזה, ניתן לשאוב את הדם, להפריד אותו למרכיביו, ולהחזיר את שאר תאי הדם ונוזל הפלסמה בחזרה לגוף. כך ניתן בתרומה אחת ליצור מנה המכילה טסיות רבות.

     

    "כל תהליך התרומה מתבצע בדקירת מחט אחת. תרומת הטסיות אורכת כשעתיים, בשל הזמן הדרוש להפרדת הטסיות ממרכיבי הדם האחרים במהלך התרומה. כל שלבי תהליך התרומה מבוקרים על ידי חיישנים ממוחשבים ומתוחכמים, והדם נכנס למערכת צינורות פלסטית סטרילית המוחלפת בכל תרומה. הגוף מסוגל לייצר טסיות דם במהירות ולמלא את החסר, לפיכך מותר לתרום דם כל 48 שעות, ועד 12 ליטרים בשנה".

     

    "הילד שלי דולף מבפנים"

    במהלך ההרצאות שמעביר רז, לצד ההסבר הרפואי על הטרומבוציטים, הוא מספק הסבר משלו, מנקודת מבט של אב לילד חולה. "אצל אדם בלי טרומבוציטים, כל תנועה מפוצצת את נימי הדם, ואין מה שיסתום את הפיצוצים", הוא מסביר בשפה פשוטה. "מתחילים שטפי דם שהולכים ומתגברים, עד שהחולה נכנס לסכנת חיים".

     

    רז מתאר מקרה בו עומר שב הביתה אחרי אשפוז ארוך. כפי שנהג, בדרכו הביתה היה מודיע לחבריו ומזמין אותם לארח לו חברה. כשהגיע אחד החברים, ישבו כהרגלם לשחק פיפ"א בפלייסטיישן.

     

    "שניהם ישבו ברגליים משוכלות", נזכר רז, "לפתע החבר ניגש אליי ואמר שהרגליים של עומר כחולות. נוצרו שטפי דם רק מעצם תנוחת הישיבה. באותו רגע אני הבנתי שהילד שלי מדמם מפנים ואין מה שיעצור לו את הדימום, אין לו טרומבוציטים.

     

    "אלו רגעי אימה של ממש, כשאני מבין שאני חייב לטוס עם הבן שלי לבית החולים. אני רוצה למהר, אבל אסור לו לרוץ כי כל צעד מפוצץ עוד נימי דם. אסור לי לנסוע מהר, כי בכל ברקס חגורת הביטחון נצמדת לגוף ומפוצצת לו נימים מהבטן ומהחזה. רק בא לי לצעוק על כולם 'עופו לי מהדרך'", הוא מתאר את החרדה שאחזה בו באותה נסיעה.

     

    רז מספר על מקרה נוסף שחזר על עצמו, כשעומר העיר אותו בלילה, בעודם בבית החולים, ואמר כי יורד לו דם מהאף. מהר מאוד הדימום הפך לשיטפון והטישו נספג בדם. מכיוון שהכנת מנת טרומבוציטים אורכת כשעה, הוכנסו לנחיריו תחבושות דמויות טמפונים, הספוגות בחומרים מקרישי דם.

     

    "כשהמערכת מתחילה לקרוס, שום דבר לא עוזר", מסביר רז. "בגלל שהאף סתום בטמפונים הללו, הדם מתחיל לזרום מהפה. אני יושב שם ורואה את הילד שלי דולף".

     

    עומר רז. הדם נזל מהאף ומהפה (צילום: באדיבות המשפחה) (צילום: באדיבות המשפחה)
    עומר רז. הדם נזל מהאף ומהפה(צילום: באדיבות המשפחה)

     

    "הטרומבוציטים הם מאבק אחד מתוך רבים"

    לדבריו, בשלבים הראשונים של המחלה, אפילו לא ידע שייתכן מצב שיהיה מחסור בטרומבוציטים. אך היו מקרים שבהם למרות הדחיפות, לא היתה בבנק הדם מנה זמינה עבור בנו.

     

    בזמן ההרצאות יש דממה באוויר והקהל קשוב ומתוח. זה לא מפתיע אותי. רז, שהיה פעם אדם מופנם, השתנה בשנים האחרונות. הכאב זועק מכל תו בתווי פניו. הוא מדבר בפתיחות מפתיעה על בנו הצעיר והאהוב, וקולו נחנק מדי פעם.

     

    -לא היה לך קשה מדי לדבר על עומר סמוך כל כך למותו?

    "עם כל הכאב והטריות, זה עשה לי תחושה טובה. כשפנו אליי שוב, ישר נעניתי. אני רואה שלהרצאות האלה יש השפעה מדהימה. אנשים מבינים באמת את הצורך והחשיבות של תרומת הטרומבוציטים למשפחת החולה. הסיפור מקבל משמעות. לא רק הלב עובד בהרצאות, אלא גם הרציונל, כי הם מבינים את ההבדל בין תרומת דם רגילה לתרומת טרומבוציטים".

     

    לרוב, נושא תרומות הטרומבוציטים עולה למודעות כשמשפחה של חולה עורכת מבצע גיוס, בדומה לאלה שאנו ערכנו בתקופת מחלתו של עומר. באותה תקופה פגש רז תורמים שהגיעו וציינו שהם שם עבור בנו. תוך כדי שיחה הוא ניסה להתחקות על הקשר שלהם אלינו. לעתים קרובות החיבור היה קלוש מאוד, אך ההתרגשות היתה גדולה עם כל אדם שהקדיש מזמנו כדי לתת לעומר יותר סיכוי.

     

    "הטרומבוציטים הם מאבק אחד מתוך מאבקים רבים", מדגיש רז, "עומר סבל גם מאפטות, מדלקות, מלחץ דם נמוך, מכאבים איומים שבהם לא מצא מנוח בשום תנוחה. זה קשה להיות חסר אונים כשהבן שלך כל כך סובל".

     

    משפחת רז בהרכב מלא. עם עומר (צילום: באדיבות המשפחה) (צילום: באדיבות המשפחה)
    משפחת רז בהרכב מלא. עם עומר(צילום: באדיבות המשפחה)

     

    "עומר לא היה צריך למות"

    במשך קרוב לשנה עבר עומר טיפולי כימותרפיה קשים. מדי בוקר היו אמו וסבתו מגיעות לבית החולים להיות עמו. בערב היה מגיע האב ונשאר לישון על הכורסה לצד מיטתו. וחוזר חלילה.

     

    אחרי שנה סיים עומר את הכימותרפיה, ובבדיקה התברר שגופו נקי מתאים סרטניים. הוא היה אז בן 17 ויצא לכבוש מחדש את החיים. הוא השלים את שנת הלימודים שהחסיר ועשה כמה בגרויות, החל ללמוד נהיגה ובזהירות, בפיקוח עשה אימוני כושר לחיזוק הגוף, יצא לבלות עם חברים, ואף הספיק לטוס לחו"ל פעם אחת עם אביו וחברים טובים לצפות במשחק כדורגל ופעם נוספת עם אמו, אחיו, אחותו ובן זוגה.

     

    לרגע האמנו שהחיים שבים למסלולם. למרבה הכאב, טעינו.

     

    כמה ימים אחרי ששב מהטיול השני, חש עומר ברע. כשהגיע לבית החולים, התברר שהסרטן שב לקנן בגופו. אביו עזב את עבודתו וחזר למשמרות הלילה ליד מיטת בנו. בבקרים, בזמן שאשתו וחמותו החליפו אותו, הלך רז לבנק הדם והחל לעסוק יותר ויותר במציאת תורמי טרומבוציטים. הסטטוסים שפרסמנו בפייסבוק נשאו פרי, אבל זה אף פעם לא מספיק.

     

    לפני שנתיים בדיוק, אחרי לילה בו ישבנו כולנו לצד מיטתו ועטפנו אותו באהבה אינסופית,

    עזב עומר את העולם והוא בן 17 וחצי בלבד.

     

    "הגעתי לתובנה שלעומר היה כאן תפקיד כלשהו והיא מילא אותו כל כך טוב, שהוא אינו צריך לסבול את יתרת החיים", אומר רז. "זה נותן לי סוג של שקט נפשי".

     

    -אולי התפקיד שלו היה לגרום לנו להעלות את המודעות לתרומת טרומבוציטים?

    "קשה לי לחבר את זה ביחד. זה אומר שהתפקיד שלו היה לסבול כדי שאחרים יחיו. אני לא מסכים עם זה. אני לא חושב שעומר היה צריך למות".

     

    לחצו לפרטים נוספים  אודות תרומת טרומבוציטים

     




    פורסם לראשונה 13/02/2015 10:03

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: באדיבות המשפחה
    אילנה, יובל ועומר רז. "לעומר זה כבר לא יעזור"
    צילום: באדיבות המשפחה
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים