שתף קטע נבחר

אורי שלי: פרידה מהאיש שגידל עיתונאים

המהפכן, הכותב המוכשר, החבר, היועץ - ובעיקר, המנטור הבלתי מעורער של מרבית אנשי התקשורת הדתיים באשר הם. "מרוב ממשיכי דרך כבר קשה לזכור שבראשית היה רק אורי. מהפכה של איש אחד". חיותה דויטש, אבי סגל, גילית חומסקי, קובי נחשוני, עינת ברזילי ואחרים - נפרדים

ארץ קטנה עם שפם

הוא היה מייסדו ועורכו של עיתון הילדים המיתולוגי "אותיות", ממייסדי רדיו "קול חי" וערוץ "תכלת", וממתווי הדרך של ynet יהדות. אורי אורבך היה ארץ קטנה עם שפם: ארץ עתירת משאבים רוחניים, הרים של חזון ועמקים של יצירה. והוא היה חלוץ.

 

<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>

 

רוצים לדבר עם עורכי וכתבי ynet? כתבו לנו בטוויטר

 

נדמה כי אין איש תקשורת יוצא "המגזר" שאורי לא נגע בו. לפעמים הייתה זו לטיפה קלה של השראה, ולפעמים נגיעה משמעותית ששינתה את חייו. ומפת התקשורת גוּונה והתעבתה בשלושה עשורים של מהפיכת "הטובים לתקשורת". 

 

עוד בערוץ היהדות - קראו:

 

אף שהיה צנום, תמיד היה ענק. לנו, החולמים, הוא היה המבוגר האחראי. האיש להתייעץ וללמוד ממנו, ובעיקר – הכוח המניע במלוא מובן המילה. וכמו שהיה המבוגר האחראי, הצליח לשמור גם על הילד הנצחי. הצליח - ולא זכה להתבגר.

 

עכשיו הוא יושב, מן הסתם, בגן העדן הענק שקנו עשרות "השידוכים" שעשה. שליש גן עדן, ועוד המון שלישים - כי אורי היה שדכן בחסד, שידע לחבר אנשי מקצוע בימים שבהם "נטוורקינג" היה סוג של "מיספלינג" באנגלית.

 

אורי, חלוץ "הטובים לתקשורת", צר לנו עליך. צר לנו עלינו. היית קרקע פורייה שסביבה צומח דשא נהדר, בנדיבות אין-סופית שכל כך לא אופיינית למקצוע. כמה תחסר בנוף מולדתך, בארץ הקטנה הזאת.

 

  • לירון נגלר-כהן, עורכת ynet יהדות

 

 

הייתי בן 6, והוא היה החבר הכי טוב שלי

איך כותבים על "אורי אורבך ואני" במאה וחמישים מילה?

 

אולי פשוט כך: בהתחלה היית בשבילי חבר של אבא מהעבודה, בעל מדור הסאטירה בעיתון "ערב שבת" שערך

(נו, ברור שהחבר הכי נחמד של אבא). כשהייתי בן 6 (ואתה בן 27) כבר הפכת לחבר שלי(!), ה-חבר, עורך "אותיות" לילדים. חלפו שני עשורים, ובפברואר 2007, לפני 8 שנים בדיוק, הפכת גם לחבר של הבן הבכור שלי, עוד לא בן שנה. את ישיבת המערכת הראשונה של ynet יהדות ניצלת כדי להעניק לו באמצעותי את ספרך החדש, "מבטיח, בלי נדר" – כולל הקדשה אישית "לדוד היקר".

 

כי הצלחת לגעת בכל אחד - ותמיד קלעת בול. כתבת את המילים הכי נכונות, ביטאת את הרעיונות הכי מדויקים – בדיוק אלה שגורמים לכל אחד מאיתנו למשוך לעצמו בשיער, "איך לא חשבתי על זה בעצמי?" - ילדים ומבוגרים, בסדרת הקומיקס הקורעת "משה או ש" ובמאמרים המלומדים על יחסי דת ומדינה ב-ynet יהדות וב"ידיעות אחרונות".

 

הדם היה חולה, אבל הראש – הכי בריא שפגשתי.

 

  • קובי נחשוני, כתב ynet

 

 

כל מה שיכול היה להיות, ולא עוד

נדמה שהיום אי אפשר להבין את מה שלפני שלושים שנה היה המצב הבסיסי: ביצת-ההיעדר, מים עומדים של שתיקה וחסימה. ספרות, שירה, כתיבה עיתונאית היו נחלת קבוצות מסוימות מאוד, האחרים עומדים מנגד, רואים את ארץ היצירה המובטחת ואליה לא באים.

 

אורי אורבך היה ממייבשי הביצה ההיא, מהעמלים על הפיכתה למעיין שוקק, למקור מים חיים, פתוחה לכולם גם לאנשים שנראים כמוהו.

 

אורי היה פועֵל נוכֵח ועֶד למציאות משתנה, להתפרצות של יצירה, הומור, ספרות ושירה. מים צוננים לנפש עייפה. בחן עצום שאין כמוהו, בשכל ישר, לב טוב וכישרון אין קץ, לקח אורי את העט בידו, חייך וכתב.

 

באופן אישי, אורי היה יועץ טוב, חבר, תומך, מפרגן כשצריך, מבקר כשעוד יותר צריך. הטלפונים הקבועים שלו, גם אחרי שנבחר, הפך לשר והיה ל"איש חשוב". ההתייעצויות הקטנות, הבדיחות, יחסרו לי באופן שאי אפשר לתאר במילים.

 

אבל הכאב הגדול ביותר הוא הכאב של כל מה שיכול היה עוד להיעשות ולהיכתב, ולא עוד.

 

  • חיותה דויטש, סופרת ופובליציסטית

 

 

מהפכה של איש אחד

בראשית היה אורי. אחר כך מלאה התקשורת בתלמידיו, העיתונאים הסרוגים, שביקשו להמשיך את דרכו: ברהיטות, בשנינות, בנחמדות אך לא בהתנחמדות, בלי רגשי נחיתות, בלי להחביא את הכיפה ואת הדעה ובלי לקחת את עצמנו יותר מדי ברצינות.

 

מרוב ממשיכי דרך כבר קשה לזכור שבראשית היה רק אורי. מהפכה של איש אחד. יחיד בדורו ובדורות אחרים. לכולנו הוא סייע ברצון, מתוך תחושת שליחות, להתפתח ולהשתלב בעולם התקשורת. ועדיין, עד היום, לא נמצא לו תחליף.

 

  • אבי סגל, סופר ופובליציסט

 

 

המנטור

לפני ש"אורי אורבך" הפך עבורי ל"אורי", קראתי את ספרו "אולי בשבת יזרקו סוכריות", התלהבתי - ומיד ישבתי לכתוב את גרסת הבנות. שלחתי אליו. הוא ענה: "יש כאן ארבעה שירים מצוינים, שלושה בסדר, ועוד שלושה שכתבת כדי להגיע לעשרה". עלה עליי.

 

מאז הוא הפך למנטור וחבר, מעצים ומצחיק, נוזף באירוניה. איש שאת אוהבת בכל ליבך, ויודעת שגם כשאכפת לו עד צביטה, הוא לא יראה. רק יאמר אמת.

 

  • עינת ברזילי, סופרת ועיתונאית

 

 

הישראלי החדש

אורי אורבך היה חלוץ. הוא לא היה העיתונאי חובש הכיפה הראשון בעיתונות – הוא היה העיתונאי הדתי הראשון.

בשעה שעיתונאים בני הדור שקדמו לו תבעו להתייחס אליהם כאל עיתונאים "רגילים", אורבך הביא איתו למערכת העיתון ולאולפן הרדיו את השקפת עולמו ואת ערכיו כשומר מצוות, כחלק מזהותו העיתונאית.

 

אורי הגיע הגיע לתקשורת עם התפילין והטלית, עם הלשון המקראית והעיתונאית, אולי עם תחושה צודקת של קיפוח – אבל בלי מרמור. כשצעירים דתיים בני דורו עסקו בליקוט דוגמאות אמתיות ומדומות להדרתם מהתקשורת, אורי הלך וביסס בה את מעמדו.

 

את מקומו הבכיר והבולט בתקשורת קנה בזכות יכולתו להשתמש בכלים העיתונאיים, כושר הביטוי, ההומור החד והיכולת לנסח עמדה מנומקת בדרך מעוררת קנאה, בכל תחום ובכל נושא שבו עסק – לצד בקיאותו במקורות היהדות.

 

בתהליך האבולוציוני של השתלבות הציונות הדתית בחברה הישראלית היה ל"כיבוש התקשורת" משקל רב. ואורי אורבך היה לא רק חלוץ העיתונאים הדתיים, אלא אף, לצד אחרים, ממבשריו של הישראלי החדש. ישראלי שנושא בתרמיל התרבות שלו ספרי תנ"ך ומדרשים לצד ספרות יפה, שירי שולחן שבת ושירים ישראלים.

 

  • חיים זיסוביץ', עיתונאי

 

 

אבל אלוהים, התייתמנו

הדרך שבחרנו היא פתלתלת. הרוב הולכים בה לאיבוד. כל כך מעט יודעים להציב מולנו את המראה שאנו זקוקים לה,

ולהראות לנו שאפשר להיות מאמינים ולא מתלהמים, ציניים ומצחיקים אבל רגישים וחומלים. בעלי יושרה וחסרי פחד.

 

אורי אמר לנו שאפשר. והראה לנו את הדרך. ואז היה שם בשבילנו לאורכה.

 

ואם, נגיד, יצא לך להיקלע בטעות לסערה ציבורית. ונגיד שחצי מדינה רודפת אחרייך. ומתישהו את שוכחת איך בכלל הגעת לכאן ומה רצית בעצם. טלפון מאורי מזכיר לך מי את, וגם מצליח לשכנע אותך שזה בסדר. ושזה אפילו די מצחיק.

 

ומה יהיה בסערה הבאה. אני שונאת להיות קלישאה רגשנית, ועוד על האיש הכי מצחיק וחסר פאתוס. אבל אלוהים, התייתמנו.

 

  • גילית חומסקי, סופרת ועיתונאית

 

 

האיש שלא הנמיך את הלהבות שלי

חורף 1989, אני בכיתה ט'. לא מרוצה מהתשבץ היגיון בעיתון "זרעים" של "בני עקיבא". כותבת מכתב מחאה למערכת. אחרי כמה ימים - טלפון, ועל הקו העורך המשועשע. הוא מאוד מרוצה מתעוזתי לקרוא לתשבץ "אידיוטי", ומציע לי בו במקום לכתוב אותו בעצמי. אחרי כמה חודשים הוא מזמין אותי לכתוב תשבצים גם בעיתון אחר שהוא עורך, מגזין ילדים בשם "אותיות".

 

26 שנה חלפו מאז, ואורי אורבך נחקק בלבי בין האנשים הבודדים שפגשתי, שלא ביקשו להנמיך את הלהבות שלי, אלא כיבדו ואהבו את חומן ואורן. עד היום אני כותבת חידות בזכות אורי, ובכל פעם שתשבץ נכתב אצלי, אני רואה אותו בדמיוני עומד על המשבצות ומחייך. מתקשה להאמין שלא ניפגש עוד.

 

  • תמר הירדני, סופרת, חידונאית ועיתונאית

 

 

מודל לחיקוי

במפגש שנערך לפני מספר חודשים, ישבתי ליד אורי, כשהוא נשאל על הדרך שבה התקשורת מתייחסת לכוחם העולה של עיתונאים מהגזר הדתי. אורי חייך מתחת לשפם, ואמר ברכות: "מוטב שיפחדו מאיתנו מאשר יזלזלו בנו".

 

את היכולת המדהימה שלו לנסח משפטים קצרים, רהוטים, עם הומור ממזרי, אני ואחרים נמשיך לנסות ולחקות (לרוע המזל, בדרך כלל ללא הצלחה).

 

  • יצחק טסלר, עיתונאי

 

 

מורה הדרך שלי

כולם מנסים למצוא רגע שבו נתקלו באורי אורבך, אך האיש הזה שינה את מסלול חיי. בגיל 14 הייתי ילדה חולמנית

שכותבת ספרים מאולתרים במחברות בית ספר, ונתקלתי בתחרות לגיוס כתבים צעירים בעיתון הילדים "אותיות", בעריכתו של אורי אורבך. הוא קיבל אותי לתפקיד ופרסם כתבות רבות שלי. שנה אחר כך החלטתי להתחכם, ושלחתי שוב כתבה לתחרות הכת"צים, שהצוות בה התחדש מדי שנה. לתדהמתי, גם אז אורי בחר בי. זה נתן לי ביטחון אדיר ככותבת.

 

באותה שנה, כשאני בת 15, אזרתי אומץ לשלוח לבדי (ומבלי לגלות להוריי) את הספר "קיץ אחד ביחד" ל"ידיעות ספרים". הפכתי לסופרת.

 

עשר שנים חלפו. בעודי יושבת בבק-אופיס, מקלידה דו"חות לפרנסתי (כי אפילו כסופרת רבי-מכר לא הצלחתי להתפרנס מכתיבה), קיבלתי טלפון מאורי אורבך. "מחפשים עורך חדש לעיתון 'אותיות', שימזג אותו בהצלחה עם 'מקור לילדים'", אמר לי. "אני רוצה שאת תעשי את זה".

 

אורי זכר אותי, ילדה חולמנית שאוהבת לכתוב. הוא עקב אחרי הקריירה הספרותית שלי, והחליט, באינטואיציה האישית שלו, שאני מתאימה לתפקיד. אני! בלי שום ניסיון בעריכת עיתון. בלי שום עבר בתקשורת. עם כל הכבוד לחזון שלי על העיתון המושלם לילד הדתי, הייתי בסך הכל ילדונת בת 24 שמעולם לא פיקדה על צוות גדול וחשוב של כתבים, מאיירים, מפיקים, צלמים ואנשי מערכת שונים. אני.

 

אורי אורבך גרם לי לעזוב את העבודה הנוחה והמכובדת בהרצליה פיתוח, ולהצטופף עם מפיק אחד וגרפיקאי אחד

במשרד קטן ושכור בירושלים. לעבוד ימים כלילות כדי ליצור את עיתון הילדים הדתי הכי טוב שאותו דמיינתי. הרי הייתי מנויה שנים על "אותיות" בעריכתו של אורי, וכן, היו לי רעיונות משלי. רעיונות חדשים. וזה היה הזמן לממשם.

 

וזה עבד. בתוך שנתיים היה לנו את מגזין הילדים הדתי המגניב, הצבעוני והתוסס שכל כך רציתי, ומאות ואלפי קוראים אהבו ושלחו בנאמנות את תגובותיהם. החלום נרקם והתגשם. אפילו שהייתה עבודה רבה, זה היה קסום, ומתגמל, ועשוי בכל כך הרבה אהבה.

 

כעת חיי בירושלים משלבים בין עולם התקשורת לעולם הספרות, ומלאים ביצירה ובאנשים מרתקים. ואני חבה רבות מזה לאורי אורבך שהיה אחד המעטים שכולם אהבו, גם יריביו. כולנו זוכרים את אותו אדם אוהב ומאמין, אך בשבילי הוא היה גם מורה דרך. תודה, אורי. נוח בשלום על משכבך.

 

  • ליאת רוטנר, סופרת ועיתונאית

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: מרים צחי
מהפיכת "הטובים לתקשורת". אורי אורבך ז"ל
צילום: מרים צחי
צילום: דבי קופר
חיותה דויטש
צילום: דבי קופר
צילום: סטודיו התחלות
גילית חומסקי
צילום: סטודיו התחלות
צילום: בועז אופנהיים
חיים זיסוביץ'
צילום: בועז אופנהיים
צילום: רונן שטלצר
עינת ברזילי
צילום: רונן שטלצר
מומלצים