אורי שלי: פרידה מהאיש שגידל עיתונאים

ארץ קטנה עם שפם

הוא היה מייסדו ועורכו של עיתון הילדים המיתולוגי "אותיות", ממייסדי רדיו "קול חי" וערוץ "תכלת", וממתווי הדרך של ynet יהדות. אורי אורבך היה ארץ קטנה עם שפם: ארץ עתירת משאבים רוחניים, הרים של חזון ועמקים של יצירה. והוא היה חלוץ.

<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>

עוד בערוץ היהדות - קראו:

• איך אתה רוצה את היהדות שלך?/ אורי אורבך
• אזהרה לעיריית ירושלים: הסירו שילוט מפלה נשים - או שתיתבעו
• תלמידי הישיבות שוחררו מהכלא הצבאי: "אתם חייבים לעבור את זה"
  

• לירון נגלר-כהן, עורכת ynet יהדות
  

הייתי בן 6, והוא היה החבר הכי טוב שלי

איך כותבים על "אורי אורבך ואני" במאה וחמישים מילה?

אולי פשוט כך: בהתחלה היית בשבילי חבר של אבא מהעבודה, בעל מדור הסאטירה בעיתון "ערב שבת" שערך

(נו, ברור שהחבר הכי נחמד של אבא). כשהייתי בן 6 (ואתה בן 27) כבר הפכת לחבר שלי(!), ה-חבר, עורך "אותיות" לילדים. חלפו שני עשורים, ובפברואר 2007, לפני 8 שנים בדיוק, הפכת גם לחבר של הבן הבכור שלי, עוד לא בן שנה. את ישיבת המערכת הראשונה של ynet יהדות ניצלת כדי להעניק לו באמצעותי את ספרך החדש, "מבטיח, בלי נדר" – כולל הקדשה אישית "לדוד היקר".

כי הצלחת לגעת בכל אחד - ותמיד קלעת בול. כתבת את המילים הכי נכונות, ביטאת את הרעיונות הכי מדויקים – בדיוק אלה שגורמים לכל אחד מאיתנו למשוך לעצמו בשיער, "איך לא חשבתי על זה בעצמי?" - ילדים ומבוגרים, בסדרת הקומיקס הקורעת "משה או ש" ובמאמרים המלומדים על יחסי דת ומדינה ב-ynet יהדות וב"ידיעות אחרונות".

הדם היה חולה, אבל הראש – הכי בריא שפגשתי.

• קובי נחשוני, כתב ynet
  

כל מה שיכול היה להיות, ולא עוד

נדמה שהיום אי אפשר להבין את מה שלפני שלושים שנה היה המצב הבסיסי: ביצת-ההיעדר, מים עומדים של שתיקה וחסימה. ספרות, שירה, כתיבה עיתונאית היו נחלת קבוצות מסוימות מאוד, האחרים עומדים מנגד, רואים את ארץ היצירה המובטחת ואליה לא באים.

• חיותה דויטש, סופרת ופובליציסטית
  

מהפכה של איש אחד

בראשית היה אורי. אחר כך מלאה התקשורת בתלמידיו, העיתונאים הסרוגים, שביקשו להמשיך את דרכו: ברהיטות, בשנינות, בנחמדות אך לא בהתנחמדות, בלי רגשי נחיתות, בלי להחביא את הכיפה ואת הדעה ובלי לקחת את עצמנו יותר מדי ברצינות.

• אבי סגל, סופר ופובליציסט
  

המנטור

לפני ש"אורי אורבך" הפך עבורי ל"אורי", קראתי את ספרו "אולי בשבת יזרקו סוכריות", התלהבתי - ומיד ישבתי לכתוב את גרסת הבנות. שלחתי אליו. הוא ענה: "יש כאן ארבעה שירים מצוינים, שלושה בסדר, ועוד שלושה שכתבת כדי להגיע לעשרה". עלה עליי.

• עינת ברזילי, סופרת ועיתונאית
  

הישראלי החדש

אורי אורבך היה חלוץ. הוא לא היה העיתונאי חובש הכיפה הראשון בעיתונות – הוא היה העיתונאי הדתי הראשון.

בשעה שעיתונאים בני הדור שקדמו לו תבעו להתייחס אליהם כאל עיתונאים "רגילים", אורבך הביא איתו למערכת העיתון ולאולפן הרדיו את השקפת עולמו ואת ערכיו כשומר מצוות, כחלק מזהותו העיתונאית.

אורי הגיע הגיע לתקשורת עם התפילין והטלית, עם הלשון המקראית והעיתונאית, אולי עם תחושה צודקת של קיפוח – אבל בלי מרמור. כשצעירים דתיים בני דורו עסקו בליקוט דוגמאות אמתיות ומדומות להדרתם מהתקשורת, אורי הלך וביסס בה את מעמדו.

את מקומו הבכיר והבולט בתקשורת קנה בזכות יכולתו להשתמש בכלים העיתונאיים, כושר הביטוי, ההומור החד והיכולת לנסח עמדה מנומקת בדרך מעוררת קנאה, בכל תחום ובכל נושא שבו עסק – לצד בקיאותו במקורות היהדות.

בתהליך האבולוציוני של השתלבות הציונות הדתית בחברה הישראלית היה ל"כיבוש התקשורת" משקל רב. ואורי אורבך היה לא רק חלוץ העיתונאים הדתיים, אלא אף, לצד אחרים, ממבשריו של הישראלי החדש. ישראלי שנושא בתרמיל התרבות שלו ספרי תנ"ך ומדרשים לצד ספרות יפה, שירי שולחן שבת ושירים ישראלים.

• חיים זיסוביץ', עיתונאי
  

אבל אלוהים, התייתמנו

הדרך שבחרנו היא פתלתלת. הרוב הולכים בה לאיבוד. כל כך מעט יודעים להציב מולנו את המראה שאנו זקוקים לה,

ולהראות לנו שאפשר להיות מאמינים ולא מתלהמים, ציניים ומצחיקים אבל רגישים וחומלים. בעלי יושרה וחסרי פחד.

ומה יהיה בסערה הבאה. אני שונאת להיות קלישאה רגשנית, ועוד על האיש הכי מצחיק וחסר פאתוס. אבל אלוהים, התייתמנו.

• גילית חומסקי, סופרת ועיתונאית
  

האיש שלא הנמיך את הלהבות שלי

חורף 1989, אני בכיתה ט'. לא מרוצה מהתשבץ היגיון בעיתון "זרעים" של "בני עקיבא". כותבת מכתב מחאה למערכת. אחרי כמה ימים - טלפון, ועל הקו העורך המשועשע. הוא מאוד מרוצה מתעוזתי לקרוא לתשבץ "אידיוטי", ומציע לי בו במקום לכתוב אותו בעצמי. אחרי כמה חודשים הוא מזמין אותי לכתוב תשבצים גם בעיתון אחר שהוא עורך, מגזין ילדים בשם "אותיות".

26 שנה חלפו מאז, ואורי אורבך נחקק בלבי בין האנשים הבודדים שפגשתי, שלא ביקשו להנמיך את הלהבות שלי, אלא כיבדו ואהבו את חומן ואורן. עד היום אני כותבת חידות בזכות אורי, ובכל פעם שתשבץ נכתב אצלי, אני רואה אותו בדמיוני עומד על המשבצות ומחייך. מתקשה להאמין שלא ניפגש עוד.

• תמר הירדני, סופרת, חידונאית ועיתונאית
  

מודל לחיקוי

במפגש שנערך לפני מספר חודשים, ישבתי ליד אורי, כשהוא נשאל על הדרך שבה התקשורת מתייחסת לכוחם העולה של עיתונאים מהגזר הדתי. אורי חייך מתחת לשפם, ואמר ברכות: "מוטב שיפחדו מאיתנו מאשר יזלזלו בנו".

• יצחק טסלר, עיתונאי
  

כולם מנסים למצוא רגע שבו נתקלו באורי אורבך, אך האיש הזה שינה את מסלול חיי. בגיל 14 הייתי ילדה חולמנית

שכותבת ספרים מאולתרים במחברות בית ספר, ונתקלתי בתחרות לגיוס כתבים צעירים בעיתון הילדים "אותיות", בעריכתו של אורי אורבך. הוא קיבל אותי לתפקיד ופרסם כתבות רבות שלי. שנה אחר כך החלטתי להתחכם, ושלחתי שוב כתבה לתחרות הכת"צים, שהצוות בה התחדש מדי שנה. לתדהמתי, גם אז אורי בחר בי. זה נתן לי ביטחון אדיר ככותבת.

באותה שנה, כשאני בת 15, אזרתי אומץ לשלוח לבדי (ומבלי לגלות להוריי) את הספר "קיץ אחד ביחד" ל"ידיעות ספרים". הפכתי לסופרת.

עשר שנים חלפו. בעודי יושבת בבק-אופיס, מקלידה דו"חות לפרנסתי (כי אפילו כסופרת רבי-מכר לא הצלחתי להתפרנס מכתיבה), קיבלתי טלפון מאורי אורבך. "מחפשים עורך חדש לעיתון 'אותיות', שימזג אותו בהצלחה עם 'מקור לילדים'", אמר לי. "אני רוצה שאת תעשי את זה".

אורי זכר אותי, ילדה חולמנית שאוהבת לכתוב. הוא עקב אחרי הקריירה הספרותית שלי, והחליט, באינטואיציה האישית שלו, שאני מתאימה לתפקיד. אני! בלי שום ניסיון בעריכת עיתון. בלי שום עבר בתקשורת. עם כל הכבוד לחזון שלי על העיתון המושלם לילד הדתי, הייתי בסך הכל ילדונת בת 24 שמעולם לא פיקדה על צוות גדול וחשוב של כתבים, מאיירים, מפיקים, צלמים ואנשי מערכת שונים. אני.

אורי אורבך גרם לי לעזוב את העבודה הנוחה והמכובדת בהרצליה פיתוח, ולהצטופף עם מפיק אחד וגרפיקאי אחד

במשרד קטן ושכור בירושלים. לעבוד ימים כלילות כדי ליצור את עיתון הילדים הדתי הכי טוב שאותו דמיינתי. הרי הייתי מנויה שנים על "אותיות" בעריכתו של אורי, וכן, היו לי רעיונות משלי. רעיונות חדשים. וזה היה הזמן לממשם.

וזה עבד. בתוך שנתיים היה לנו את מגזין הילדים הדתי המגניב, הצבעוני והתוסס שכל כך רציתי, ומאות ואלפי קוראים אהבו ושלחו בנאמנות את תגובותיהם. החלום נרקם והתגשם. אפילו שהייתה עבודה רבה, זה היה קסום, ומתגמל, ועשוי בכל כך הרבה אהבה.

כעת חיי בירושלים משלבים בין עולם התקשורת לעולם הספרות, ומלאים ביצירה ובאנשים מרתקים. ואני חבה רבות מזה לאורי אורבך שהיה אחד המעטים שכולם אהבו, גם יריביו. כולנו זוכרים את אותו אדם אוהב ומאמין, אך בשבילי הוא היה גם מורה דרך. תודה, אורי. נוח בשלום על משכבך.

• ליאת רוטנר, סופרת ועיתונאית