שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    אני גרושה דתייה. אל תפחדו להביט לי בעיניים

    אם אתם מכירים אישה שהתגרשה, זכרו שגם אם היא מתפקדת עם חיוך - היא לא תמיד יודעת איך היא עושה את זה, ועוד עם חיוך. אז הקדימו להגיד לה שלום. היא לא סוג-ב', אבל לא בטוח שהיא מאמינה לזה. התגרשתי. עברה שנה. ישבתי מול המראה במספרה, ובסוף יצאתי בלי כיסוי הראש - ועם המון מחשבות

    התגרשתי. התלבטתי מה לעשות עם כיסוי הראש, ולבסוף החלטתי לחכות שנה. כן, כמו שנת אבל. לא, זה לא כתוב בהלכה. הייתי עצובה, הייתי ב"היי, הייתי מפוצצת באנרגיות. בכיתי אחר צהריים שלם במיטה.

     

     <<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>

     

     

    רצתי בשישי בלילה, בחושך, לבית הכנסת - בוכה ומחביאה את הפנים מהמתפללים שפגשתי בדרך, כי הבנים שלי לא חזרו הביתה מהתפילה, ולא ידעתי איפה הם. למדתי שעלי ללכת איתם לתפילות, עד שלמדו שלא נשארים ברחבה של הכדורגל אחרי סוף התפילה.

     

    תשאלו אם היא צריכה עזרה לפני חגים - או סתם ביום יום. ותחייכו. הרבה ()
    תשאלו אם היא צריכה עזרה לפני חגים - או סתם ביום יום. ותחייכו. הרבה

     

    חזרנו יחד הביתה. עשיתי קידוש, והמילים בסידור היו מטושטשות מהדמעות (היום אני יודעת אותן בעל-פה). אחר כך הייתי רחוקה מידי בעזרת הנשים כשהבן שלי שר לראשונה "אנעים זמירות", והידיים והקול שלו רעדו מהתרגשות (ואולי אלו הדמעות שטשטשו את הראייה?) גם בבר מצווה אהיה כנראה רחוקה מידי (ממילא בדרך כלל הוא ברחבה, משחק כדורגל).

     

     

    ב"צוק איתן" הייתי גרושה של חייל. נגע לליבי שראו אותי, ושינו את השם של קבוצת הוואטסאפ של המושב מ"נשות החיילים", ל"משפחות החיילים". אחרי שנים שהייתי "אישה של חייל", עדיין הייתי חלק מהאתוס הציוני, רק קצת אחרת.

     

    הייתי בשוק מוחלט כשאישה צדיקה עם המון-המון כיסוי ראש וטיפה שכל, אמרה לי שבעלה מחוץ לתחום בשבילי. בכיתי המון. עד היום אנחנו לא מדברות, ואני לא סולחת לה. אולי לעולם לא אסלח לה (ואולי לעולם זה הרבה זמן).

     

    מאז אני לא מעיזה לומר בשבילים של המושב "שלום", אם גבר הולך מולי, אלא אם כן אשתו לידו - וגם אז, רק אם היא או הוא אומרים לי שלום ראשונים. אם כן - זה ממש מחמם לי את הלב, כי אני יודעת שהוא רואה מולו "אדם" ולא "גרושה".

     

    לרוב אני מעדיפה להשפיל את העיניים למדרכה. עדיף ככה.

     

    אנשים בנוב תמיד תמיד עזרו (ועוזרים) לבקשתי, ולפעמים גם בלי שביקשתי. התרגשתי כשבלי מילים ובלי עניין, חבר מושב פשוט הגיע ועזר. אשתו חייכה אלי אחר כך, ולעולם אוהב אותה על כך שהיה לה ברור שב- א'-ב' של דתיים אמיתיים, חסד בא לפני צדקנות.

     

    אבל עדיין אני לא מסוגלת להגיד שלום ראשונה.

     

     

    הקמתי קבוצת וואטסאפ - אני והאחים שלי. קיטרתי שם. התפוצצתי. בכיתי. נשברתי. חוזקתי. צרחתי בסמיילים. בנים לא אומרים הרבה – אבל לי זה עזר. היום מחקתי אותה. אין כמותכם אחים שלי. אתן לכם כליה אם תצטרכו (עדיף שלא תצטרכו. אני חולת סכרת. כליה שלי לא שווה הרבה).

     

    עלה לי הסוכר, ירד לי הסוכר. עלה לי לחץ הדם, ירד לי לחץ הדם. עלה לי המשקל, אמן שירד... (טוב שיש למה לשאוף).

     

    קניתי פטיש, צבעתי אותו בוורוד. לבד. קניתי מברגה. לבד, והראיתי לאבא. הוא אמר שזה סתם צעצוע שלא יחזיק (אחר כך הוא השתמש בה, ואמר שזו אחלה מברגה, וכל הכבוד).

     

    למדתי לבקש עזרה. להיות רגע אחד עובדת סוציאלית – וברגע השני אצל עובדת סוציאלית. אני עדיין עובדת על זה. לקבל עזרה קשה לי יותר מלהעניק אותה (אף פעם לא התיימרתי להיות מושלמת).

     

    שלחתי בוקר-בוקר ארבעה ילדים לבית הספר, לרוב בזמן. נסעתי לעבודה. חזרתי מהעבודה. שיחקתי. האכלתי. קילחתי. הקראתי סיפור. הרדמתי. ניקיתי (לרוב). סידרתי. כיבסתי. קיפלתי. שטפתי. ישבתי לכתוב פרק בדוקטורט.

     

    אנשים שאלו: "איך את עושה את זה?" לא ידעתי. אני עדיין לא יודעת.

     

     

    התגרשתי. עברה שנה. ישבתי שלוש שעות מול המראה במספרה, ובסוף יצאתי כלעומת שנכנסתי, רק בלי כיסוי הראש - ועם המון מחשבות.  

     

     

    בשנה הזו הבנתי שהגרושות של היום, הן "היתום, הגר והאלמנה" שמופיעים לא מעט פעמים במקורות. אם אתם מכירים אישה שהתגרשה, אל תפחדו להביט לה בעיניים. זה לא מדבק. לא צריך לרחם עליה. היא שם מבחירה חופשית.

     

    במקביל, בבקשה תזכרו שגם אם היא מתפקדת ומסתדרת, ואפילו עושה את זה עם חיוך - היא לא תמיד יודעת
    איך היא עושה את זה. ועוד עם חיוך. אז תקדימו להגיד לה שלום כשאתם חולפים על פניה בשביל. הביטו לה בעיניים. היא לא סוג-ב', אבל לא בטוח שהיא מאמינה לזה.

     

    תקנו לה מתנה פטיש ורוד, או מלח לאמבטיה (למי בכלל יש זמן לעשות אמבטיה?) הכי מפנק יהיה אם משהו יעזור עם שני ההרים – זה של הכלים או זה של הכביסה (אצלי לא צריך, אצלי מושלם).

     

    לקראת קרה או שלג תשאלו אם היא יודעת איך סוגרים קולטים, או מה זה קולטים, או איפה הם בכלל. תשאלו אם היא צריכה עזרה לפני חגים - או סתם ביום יום. ותחייכו. הרבה.

     

    הקדוש ברוך-הוא יודע שאני מחייכת.

     

     


    פורסם לראשונה 01/03/2015 12:32

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים