מה יש היום?

"יום ראשון, אנחנו בדרך כלל הולכים להתאמן, שכחת?"

נראה שאתה שכחת, שהיום זה טקס הענקת פרסי האוסקר.

"אתה לא חושב שאתה קצת מגזים עם החשיבות שאתה נותן לזה?"

אני אוהב סרטים והם משמשים לי השראה. השנה אני יכול להתגאות בזה שאני עושה מהאירוע חגיגה. עם מסיבת אוסקר, יין, בירה ונשנושים. התכוננתי וסוף סוף אני יכול לשבת ולראות את הטקס אחרי שראיתי כמעט את כל הסרטים.

"נשמע מעולה, אני מגיע".

בערב התכנסנו לראות את הטקס על מסך גדול, זרקנו לאוויר את המועמדים שלנו בקטגוריות השונות, כאשר הגיעה ההכרזה על התסריט הטוב ביותר, ביקש סטיב לשתף אותנו בסיפור שקרה לו שלדעתו חייב לזכות באוסקר.

"אתה זוכר שהלכת לפני כמה חודשים לעשות את הצניחה שלך?"

כמובן, זאת הייתה חוויה מאוד מיוחדת עבורי.

"בזמנו הצעתי שתעשה את הצניחה במטוס שאני מטיס ובסוף הסתדר לך במקום אחר. אני רוצה לספר מה קרה בצניחה ההיא. זה מתחיל בבוקר עם שמים בהירים וראות מושלמת. אני מעלה על המטוס שני זוגות צנחנים. כל זוג מורכב ממדריך צניחה ומתלמיד שזו לו הצניחה הראשונה. המטוס בנוי במיוחד לצניחות, עם מדרגה מיוחדה ממנה קופצים הצנחנים. אנחנו באוויר, הגענו לגובה של 12,000 רגל, שממנו נופלים במשך דקה שלמה במהירות של 270 קמ"ש. הדלת נפתחת. הזוג הראשון נעמד על המדרגה, האור הירוק נדלק והוא קופץ. הזוג השני מתכונן ליציאה ומתייצב על המדרגה, בזווית העין אני מזהה שיש רצועה שנראית לי ארוכה מידי שמשתלשלת מגב המצנח של המדריך. מאחר ואני מטיס את המטוס ואין עוד אנשים במטוס, אין לי אפשרות לתקשר עם המדריך ולהסב את תשומת לבו לרצועה. המדריך מבצע את הקפיצה ואז הרצועה נתפסת במדרגה, המדריך ביחד עם התלמידה תלויים באויר עם הראש כלפי מטה, קשורים למטוס".

וואוו! מפחיד. מה עשית?

"יצרתי קשר עם הבקרה הקרקעית ודיווחתי על הבעיה, התשובות שקיבלתי היו מבולבלות: תעשה ככה, לא, תנסה אחרת, הבנתי שאין שום נוהל כתוב שמתייחס לצנחנים תלויים באוויר והאחריות לחייהם של הצנחנים נתונה כרגע בידיים שמחזיקות את ההגאים. זה מטוס קטן ואין טייס אוטומטי, אני לא יכול לעזוב את ההגאים. אני בכל זאת עושה ניסיון להגיע למדרגה ולשחרר את הרצועה וכתוצאה המטוס מאבד גובה ומיטלטל בצורה מסוכנת. נטיתי ימינה ואחר כך שמאלה והצנחנים נשארו צמודים למטוס. הבנתי שאני גם לא יכול לנחות עם אנשים שצמודים לגלגל. זה יהרוג אותם ואולי גם אותי. מד הדלק מראה שיש לי מספיק דלק לשעה, אבל הצנחנים לא יכולים להישאר תלויים עם הראש למטה בקור הזה עוד זמן רב".

נו, ומה קרה?

"במשך עשרים דקות ארוכות הטלטלתי ימינה ושמאלה ונראה שהרצועה מתהדקת יותר ויותר. החלטתי להפסיק את הטילטול ולחשוב אחרת. הבטתי החוצה לעבר המדריך. ראיתי את המבט שלו בעיניים. הוא הבין שזה הסוף והפסיק לזוז, נראה כמו מת. משהו בתוכי התפוצץ. ואז צרחתי לאוויר: יש פתרון! יש פתרון! ככה צרחתי במשך כמעט שתי דקות. השתקתי את מכשירי הקשר שלא הפסיקו לטרטר והחלטתי לעשות משהו מסוכן: לבצע הזדקרות שטלטלה את המטוס בצורה חדה מאוד, זהו מאמץ גדול למנוע ולמטוס. שני הצנחנים הצליחו לעוף לקצה השני של המטוס, אבל עדיין היו קשורים. המדריך נעור לחיים והחל לסמן לי בידיים לנסות שוב. עם כל ניסיון הרגשתי שהמטוס עשוי להישבר. אחרי חמישה ניסיונות שטלטלו את הצנחנים בצורה כואבת, הפסקתי, התאיישתי. פתאום אני מבחין במדריך שמנופף לי בידיו להמשיך. העידוד הלא צפוי הזה גרם לי להמשיך ולנסות ואחרי חמעשה ניסיונות נוספים הרצועה השתחררה והם נפרדו מהמטוס. נשמתי נשימה עמוקה ןעקבתי אחרי הצניחה לוודא שהמצנח נפתח. התפללתי בכל ליבי שזה יקרה. כעבור דקה שנראתה כמו נצח ראיתי את החופה הירוקה של המצנח פתוחה. צרחתי יש! יש! יש! לקחתי את המטוס הרחק משם עם טיפות הדלק האחרונות על מנת לנחות בבטחה".

איזה סיפור! אין תסריט כזה! אבל אתה יכול לשחזר מה עזר לך להגיע להחלטה הזאת?

"זה נבע מהרגע שבו הבנתי שאני חייב להסתמך על עצמי. אין נוהל ואני צריך להמציא אותו והמבט של המדריך שנראה הכי מיואש שראיתי בחיי. ואחר כך, כשאני עצמי התאיישתי וקיבלתי את אותות העידוד מהמדריך, הבנתי שחייבים להצליח. הטלטול החזיר את האמונה והתקווה. בחרתי לחיות ויהי מה".

אין ספק שזה סיפור מדהים, זכית במשהו חשוב שהוא החיים שלך ושל הצנחנים. הבחירה להסתכל על הדרך ועל התוצאות ולהחליט לבחור בדרך חדשה על מנת לקבל תוצאות אחרות – זהו השיעור מהסיפור הזה. להמשיך ולא להתאייש גם כשהסיכוים נראים נמוכים, אין ספק שזהו תסריט ההצלחה הטוב ביותר.