אני עושה דרכי לשדה התעופה עטוף בבגדים חמים ומצוייד בשתי מזוודות. את המחשבה הרומנטית קוטעת בקשה של אדם מבוגר, עטוף בבלויים, לשבת במקום הפנוי שלידי. אני מפנה לו מקום וממשיך לשבת. ״נראה לך שאתה טס לאן שהוא היום״, הוא שאל ונשמע כמו שיכור.  

בניו יורק תתנהג כמו ניו יורקי, קפצה המחשבה לראשי, חייכתי בנימוס ואמרתי ‘אני מאמין שכן’. רק שלא יעשה לי מנחוס על הטיסה צעק הקול הנתנייתי שבי. מראה השלג עכשיו הפך מרומנטי למעורר דאגה וחוסר נוחות. ליתר בטחון התקשרתי לבדוק אם יש עיכוב, אין שום הודעה, נשמתי לרווחה, עברתי את הבדיקות הבטחוניות והגעתי לשער העלייה למטוס. 

"נוסעים יקרים בטיסה 01 לתל אביב", הנה זה מגיע, צועק לי הקול הקטן שהפך פתאום לשאגה, “בעקבות מזג האוויר ההמראה נדחית. אנו מתנצלים על אי הנוחות".

מיד קמו צעקות בין הנוסעים, ״אני לא מאמין״,  צעק נוסע קולני במיוחד, ״הרסתם לי את החיים, מה אעשה עכשיו? איזה חוסר אחריות וחוסר מקצועיות, בחיים לא אטוס איתכם״.

המאמן שבי התעורר מיד. שאלתי ‘מה טוב במצב הזה ואיפה ההזדמנות’? התנחמתי בכך שטוב שאנו לא טסים במזג אויר כזה. ממש אין לי זמן למות היום, אני רוצה להגיע לחתונה בישראל. בנוסף,

יש לי הזדמנות לדבר עם שרון שמגיעה לניו יורק לספר את הסיפור שלה. 

תפסתי פינה מרוחקת בטרמינל המחומם והתקשרתי לשרון, שמיד ענתה. ״אתה לא אמור להיות על הטיסה לכאן?״, כן, נוצרה הזדמנות והנה עכשיו אנו מדברים, אשמח לשמוע מה הסיפור שלך, ״אני מגיעה לספר על החלטה שקיבלתי והיא עשויה להציל חיים”. נשמע מעניין, תפרטי קצת יותר.

״אני בשנות הארבעים שלי, עורכת דין במשרד מכובד בתל אביב, מאוד עסוקה. אני גם אמא לשלושה ילדים מקסימים. בוקר אחד הרגשתי כאב בחזה. לא ייחסתי לכך חשיבות מיוחדת, חשבתי שזה שריר שנמתח. כשהכאב לא עבר אחרי כמה ימים החלטתי לבדוק מה העניין, עדיין הייתי בטוחה שזה עניין פעוט ושמרתי על הפאסון הקשוח ובלתי מתפשר של עורכת דין המבלה שעות רבות בבתי המשפט. כשהרופא זימן אותי לשיחה וביקש שאגיע עם בעלי, הבנתי שמשהו כנראה לא בסדר. השמיים נפלו עלי באותו בוקר, מצאו אצלי סרטן מהסוג האלים.

“הסרטים שרצו לי בראש באותו הרגע היו איומים, חשבתי שהנה אני מתה ולא אראה את הילדים, איך זה יכול להיות? אני צעירה ויש עוד הרבה דברים שלא הספקתי ורוצה לעשות, אני לא מוכנה למות. כל החיים קיבלו משמעות אחרת, נכנסתי להלך רוח של תבוסה, מאשה קשוחה שמנהלת תיקים ביד רמה פתאום הפכתי למשהו פגוע חולה.

“ואז זה קרה בוקר אחד, אני לא יודעת להסביר את זה, זה פשוט קרה, החלטתי שלא עוד, אני הולכת לנצח את התיק הזה. בעלי עודד אותי לאמץ את הגישה שלא מוותרים ומוצאים פיתרון. מסתבר שכאשר מסוגלים לייצור חזון מספיק חזק ומספיק ברור, המוח שלנו יודע לקחת את הגוף למקום הזה. כל הזמן דימיינתי באופן מאוד חד וגם הבאתי את הגוף שלי למצב שבו ראיתי והרגשתי שאהיה בטקס סיום התיכון של הבן הגדול שלי, ואין כוח בעולם שיעצור אותי״. 

נשמע סיפור מרתק, אמרתי. 

״ניצחתי את המחלה ובתהליך השיקום התחלתי לכתוב בלוג באינטרנט ולעודד נשים במצבי לבחור אחרת, להילחם ולהחליט שמנצחים. בעקבות בקשות רבות של קוראים כינסתי את כל מה שכתבתי לספר, שנתרם לנשים חולות בסרטן כאמצעי לעידוד ולהשראה״.

הפכת את כל המצב להזדמנות, אמרתי, בעודי חושב על הבחור שצעק קודם על חוסר המזל שלו.  

״לגמרי. אני מאמינה היום שהעובדה שחליתי היא למעשה משהו שקרה כדי שאשרת נשים ומשפחות אחרות דרך הבחירה שלי ומתוך הניסיון שלי ועל זה אני באה לדבר״. 

פעמים רבות בחיים אנו מייחסים חשיבות רבה ודרמה לדברים פעוטים. אם נשכיל להסתכל על כל דבר שקורה לנו ממקום של הזדמנות ונשאל את עצמנו שאלות טובות יותר, יש סבירות גבוהה שנקבל תשובות טובות יותר. להיות במקום קורבני זאת בחירה, בדיוק כמו הבחירה להיות במקום אחראי. 

לכן, אם בוחרים להאמין שכל מה שקורה הוא הלך רוח שאיתו אנחנו באים להתמודד עם המציאות, זה יכול לעזור מאוד במציאת פתרונות. אדם אחראי שואל ופועל לנוכח שאלות כמו, ‘מה יש כאן שאני לא רואה?’ ‘על מה אני צריך לוותר?’ ‘האם זה אגו?’

בפעם הבאה שהמטוס מתעכב או הרכבת לא מגיעה, תבדקו מה יכול להיות טוב בזה. לי זה עבד.