כדורגל, 243 מטר מתחת לפני הים

22 כדורגלנים עומדים בשורה מול טריבונה מאובקת. יש בה משהו כמו שמונה אוהדים ועוד שלושה זאטוטים. השחקנים מקפידים על כל כללי הטקס, מניפים ידיים ומודים לקהל הקטן שמחזיר להם בכפיים וכמה קריאות פירגון. יופי של תמונה. בטח כשהמגרש תקוע באמצע נוף מדברי יפהפה, מסביב כמה דקלים וברקע הרים צהבהבים. ככה מתחיל המשחק של הפועל בקעת הירדן, הקבוצה שמתגאה בעובדה שהיא משחקת במגרש הכדורגל הפעיל הכי נמוך בעולם (243 מטר מתחת לפני הים).

באתר האוהדים Kick כבר ביקרתם?

• פרידה של אוהד מסטיב נאש: "תודה שנתת לנו לחלום"
• איך הגענו למסקנה שישראל תעפיל ליורו?
  

אבל עכשיו הם מתחילים לעלות. כבר כמה שבועות טובים שבקעת הירדן מובילה את צמרת ליגה ב' (דרום א') ואוטוטו משלימה עלייה היסטורית לליגה א'. אנחנו מגיעים ביום שישי בצהריים למשחק מול הפועל רמת ישראל (שכונה במזרח תל־אביב), שנאבקת על מקום בפלייאוף העליון. אם בקעת הירדן מנצחת, יישארו לה חמישה משחקים לשמור על פער חמש הנקודות מהפועל כפר־קאסם שועאע שבמקום השני כדי להשלים את המשימה.

אז איפה הסצנה המאובקת הזו מתרחשת? קחו מפה, ושימו את האצבע במרכז בקעת הירדן. בדיוק באמצע הדרך, בין בית־שאן לירושלים, תגלו את מושב תומר. 100 משפחות, מגרש כדורגל אחד עם דשא בכלל לא רע, והעיר הכי קרובה היא יריחו. פעם, לפני האינתיפאדה, היו עושים שם שוק ואפילו חותכים לקזינו. עכשיו אין מצב.

למאמן קוראים רון מרקוס (36), בחור קירח עם הרבה אנרגיה וגם חוש הומור, שמריח עליית ליגה ורק חושש שהיא תברח לו ברגע האחרון. הוא מספר שהלך לאיזה מדיום שאמר לו: "אני מרגיש שאם תנצח בארבעת המשחקים הקרובים, אתה תעלה ליגה". מרקוס ענה לו: "איפה עושים את הקורסים האלה של המדיומים? עם ארבעה ניצחונות אני לא צריך אותך כדי לדעת שעליתי".

מוליכה כבר מספר שבועות. הפועל בקעת הירדן(צילום: אורן אהרוני)

עכשיו הוא רוצה לסמן וי על ניצחון ראשון בסדרה, אבל על המגרש זה לא ממש הולך. רמת ישראל באו נחושים לא להסתבך בפלייאוף התחתון, ויש להם במרכז השדה את יניב יוסף, צעיר עם כיפת ברסלב ואחלה טכניקה, שעושה לחבורה של מרקוס לא מעט צרות.

למרקוס יש בסגל כמה "בנים של": ירדן אזולאי הוא הבן של חנן, קפטן ובית"ר ירושלים לשעבר; אוהד כהן, הבן של אלי כהן, השריף שמאמן את הפועל ת"א; ואסף רמלר, שהוא העתק של דב רמלר, רק בלי השיער הלבן (ולצערו גם בלי מקום בהרכב). מעבר לשלישייה הזו יש לבקעת הירדן גם "סלבריטי" העונה לשם רן שפיר. הילד מראש־העין הגיע עד לחצי גמר כוכב נולד (עונה 10), אבל היום הוא ביציע. כשאנחנו שואלים למה הוא לא התלבש, עונה שפיר בלקוניות עם נימה קלה של ציניות: "רוטציה".

הרבה אנרגיה וחוש הומור. רון מרקוס(צילום: אורן אהרוני)

מי שחזק בהרכב הם דוד ביטון, מלך השערים של בקעת הירדן, ואורן סממה שבעונה שעברה עשה עלייה עם מורשה ומרקוס מסמן אותו כמועמד המוביל לתת היום גול.

המבקיע מהבקעה

הסימונים של המאמן לא ממש עוזרים, והמשחק ממשיך להתנהל ללא שערים. בינתיים הטריבונה מתחילה להתמלא. הגיעו גם כמה נשים, עוד כמה ילדים, ואפילו ראש המועצה דוד אלחיאני דפק כניסה. אבל העיניים נעצרות על הפוני הכי מוכר בירושלים של שנות ה־70 – חנן אזולאי. שישי בצהריים, והאב הגאה הגיע יחד עם אשתו לראות את הבן משחק כדורגל. אין בילוי טוב מזה.

אזולאי הגיע למושב תומר ב-1992, וכעבור שנתיים דאג להקים את המגרש ויחד איתו את קבוצת הכדורגל שהחלה את דרכה בליגה ג' וייצגה את בקעת הירדן. עכשיו הירושלמי לשעבר מסביר שתמיד הייתה לו משיכה לכיוון ההתיישבותי: "אני בכלל הייתי אמור להיות נחלאווי. הייתי מיועד לגרעין, אבל בגלל שזומנתי לנבחרת, כל המסלול שלי השתנה. לפני 23 שנה באתי לתנועת המושבים, שאלתי איפה אפשר להתיישב ושלחו אותי לבקעת הירדן".

ואתה מבסוט?

"מבסוט מאוד. יש פה אווירה מצוינת. אם תחשוב על זה, אנחנו מרכז הארץ. מפה לתל־אביב זה שעה. מפה לירושלים זה שעה, ומפה לבית־שאן זה שעה. עכשיו גם הבנים מתחילים לחזור בגלל יוקר המחיה".

כדורגל בנוף מדברי. בקעת הירדן(צילום: אורן אהרוני)

ועכשיו יש גם קבוצת כדורגל בדרך לליגה השלישית.

"אני מקווה שהחבר'ה ישלימו את המשימה. מאז שאני עזבתי את הקבוצה יש פה שני אנשים, שמילו ומופז, שמחזיקים את הקבוצה וכל הכבוד להם. הם אחראים לזה שהקבוצה הזו חיה ונושמת. לא קל להחזיק בבקעה קבוצת כדורגל, אנחנו לא יכולים להגיע לרמות גבוהות של תקציב, קשה להביא שחקנים, ולכן עברנו להתאמן בקיבוץ עינת. אם נעלה לליגה א', מופז ושמילו יצטרכו תקציבים נוספים. אני מקווה שבזכות הכדורגל כל הארץ תכיר את בקעת הירדן".

בינתיים על הדשא נשרקת בעיטה חופשית לטובת הקבוצה של אזולאי, ותוך שנייה הוא עובר ממצב של "נאום ציונות" ל"פרשנות טריבונה": "רק שלא יבעט לשער. יש רוח חזקה, היא תעיף לו את הכדור להרים". השחקן דווקא בועט למסגרת, שוער רמת ישראל הודף, ועל הריבאונד מסתער שחקן נמוך קומה שמשחיל מקרוב פנימה. לקטנצ'יק קוראים ירדן אזולאי, הבן של חנן.

"זה הגול הראשון של ירדן מאז הנוער", מבסוט האבא, שהפרשנות שלו מלפני ארבע שניות עפה להרים. "הגול הקודם שלו היה בבית"ר ירושלים בגמר הגביע מול הפועל ת"א. שיחקו מולו אז ביברס נאתכו, ערן זהבי, בן שהר".

בדרך לעלות ליגה בקעת הירדן(צילום: אורן אהרוני)

בסוף המשחק יסביר ירדן שאבא צודק, אבל זה היה הגול האחרון שלו בארץ. יש לו עוד כמה גולים יפים שכבש בליגת המכללות בארה"ב, שם שיחק ארבע שנים. אבל מה זה אמריקה לעומת בקעת הירדן.

ברמת ישראל מנסים לחזור למשחק ומנצלים את העובדה ששחקני הבקעה לחוצים – המאבק בצמרת עושה להם רגליים כבדות – כדי לאיים על השער. קודם לכן, בחדר ההלבשה, הבטיח אחד השחקנים מרמת ישראל בחיוך גדול: "תכל'ס אין עלינו לחץ, אנחנו באים ליהנות. אתה תראה הרבה מספרות, חבל לך על הזמן".

הדקות עוברות ולא ראינו מספרת אחת. במקום זה קיבלנו נפילה של שחקן רמת ישראל ברחבה ואחד האורחים צועק: "פנדל, שופט, פנדל!" אוהד מהטריבונה מגיב מיד: "איזה פנדל?! אתה כמו בוז'י, חי בסרט". בירור מהיר מעלה שבקלפי המקומי אולי לא היו הרבה מצביעים (176 קולות כשרים), אבל הרוב הלכו עם ביבי. 28 אחוז הצביעו ליכוד, 20 אחוז המחנה הציוני. במספרים זה יוצא 49 קולות לביבי, 35 לבוז'י. אגב, ארבעה קולות הלכו לעלה ירוק.

הפוני המפורסם ביותר. חנן אזולאי(צילום: חיים צח)

ואם כבר ראש הממשלה היה מגיע לאזור, במחצית השנייה הוא בטח כבר היה מכריז בסגנונו המוכר: "הערבים נוהרים אל המגרש". חבורת ילדים ובני נוער מהכפר הסמוך, פסאייל, באים לראות את המשחק. טוב, "לראות" זה ניסוח מעט יומרני. בגלל הגדר המפרידה, הילדים לא יכולים להגיע לאזור הטריבונה, אז הם נאלצים להסתפק בגבעת חול מרוחקת מאחורי השער הצפוני. מדי פעם עובר במקום ג'יפ צבאי שמכניס את החבורה לדריכות מסוימת. שניים מהם, איוב איברהים בן ה־10 וקוסאי אחמד, בן 11, קיבלו את הצ'ופר להתקרב עוד יותר ולשמש מביאי כדורים.

כשאנחנו מתקרבים ומנסים לדבר עם החבורה, הם מספרים שאסור להם להיכנס למושב. "רק מי שעובד יכול ללכת לשטחים החקלאיים", מסביר אחד הנערים הבוגרים, שמתהדר בתספורת מוהוק.

ואם אתם רוצים לשחק כדורגל, לאן הולכים?

"יש לנו מגרש שמה, יותר למטה", הוא עונה ומצביע על שטח אדמה. "רואה איפה שהקטע החום הזה? שמה אנחנו משחקים כדורגל".

ילדים צופים(צילום: אורן אהרוני)

ככה באמצע היום, חצי מטר מהגבול המזרחי, אנחנו מקבלים תמונה בוהקת של המציאות הישראלית: היהודים נוהרים למגרש מטופח עם דשא, הערבים למגרש חולי בפאתי הכפר, ובאמצע – ג'יפ צבאי.

הג'ינג'י עם המפתח

חיים בסרט או לא, בדקה האחרונה של המשחק מקבלת רמת ישראל פנדל. בטריבונה של בקעת הירדן מפלס העצבים עולה וילדה קטנה זורקת בנונשלאנטיות:

"אבל למה?" המבוגרים סביבה מתוחים מדי מכדי לענות ועסוקים בשלל הטריקים המוכרים כדי לנחס את הבועט. "הוא כובש, בטוח!" "זה גמור. בחיים הוא לא מחמיץ!"

על הגבעה שלצד הטריבונה מסתובב כבר 90 דקות הלוך חזור בחור ג'ינג'י שלא מדבר עם אף אחד. לחוץ פחד מתחילת המשחק. עכשיו הוא יורד לעמידה שפופה, מכונס בתוך עצמו. זהו מופז קורן, פעם כדורגלן הקבוצה והיום היו"ר שלקח על עצמו את הניהול. הוא מתפלל שהחלום שלו, להזריק קצת כדורגל לבקעת הירדן, לא יחטוף מכה כואבת בדקה האחרונה. וכן, הוא נקרא על שם שאול מופז, שאיתו אביו שירת בצבא. ולא, ממש לא מתחשק לו לצאת מהמשחק הזה עם נקודה בודדת.

בעיטה לפינה, השוער שרון צחי מציל נפלא, והמשחק נגמר עם 0:1 קטן.

בקעת הירדן בדרך לעלות ליגה. ולא צריך להיות מדיום כדי להרגיש את זה.