שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "הסנדלר": הפעם סנדלר לא הולך יחף

    למרות האכזבה הקופתית והעליהום של המבקרים, "הסנדלר" - סרטו החדש של אדם סנדלר - מפתיע לטובה. הקומיקאי חוזר לדון בשאלת הזהות היהודית במה שמרגיש כמו מעשייה חביבה מהשטייטל, המתרחשת בניו יורק של היום

    כשהוא כבר מגרד את ה-50, אדם סנדלר ללא ספק מחפש את עצמו. סרטיו האחרונים כיכבו בעיקר בטקס פרסי הראזי (המוענקים ליצירות הקולנועיות הירודות של השנה), ורובם נרשמו ככישלונות קופתיים. אפילו ניסיונותיו להגיח בתפקידים בוגרים יותר - למשל, בסרטו שכמעט לא נצפה של ג'ייסון רייטמן, "גברים, נשים וילדים" מ-2014 - לא בדיוק סייעו למה שנדמה כקריירה בדעיכה.

     

    עוד ביקורות סרטים ב-ynet:

     

    גורל סרטו האחרון עד כה, "הסנדלר" ("The Cobbler"), אינו שונה לכאורה מזה של קודמיו. אדרבא, עם הכנסות של כ-24 אלף דולר בסוף השבוע הראשון להקרנתו, "הסנדלר" נושא בתואר סרטו הכושל ביותר של סנדלר אי פעם. כשלון שלישי ברציפות אחרי "גברים, נשים וילדים" שהכניס בקושי שני מיליון דולר, ו"תקועים בחופשה" שצבר בקופות 46 מיליוני דולרים בלבד. אתר מטא-קריטיק, המשקלל את ציוני המבקרים האמריקאים, העניק לסרט ממוצע 22. קצת יותר מהציון 19 שקיבל בשעתו "מגודלים 2".

     

    נוכח קבלת הפנים הזועפת הזו, מפתיע לגלות ש"הסנדלר" אינו סרט רע כלל. אדרבא, זוהי קומדיה חביבה, שאפשר לצפות בה בחיוך, והיא ודאי לא וולגרית ופאתטית כמו שמות הסרטים בכיכובו שצוינו לעיל. העובדה שהבמאי ושותף לכתיבת התסריט הוא טום מקארתי, האיש שמאחורי "אנשי התחנה" ו"האורח" המקסימים, מעניקה לו אפילו מידה של אנושיות וסנטימנטליות.

     

     

    סנדלר מגלם את דמותו של מקס סימקין, סנדלר יהודי כאביו וסבו לפניו, החי בלואר-איסט סייד של ניו יורק, באזור העומד בפני פינוי לטובת הקמתו של פרויקט מגורים יוקרתי. חברו הטוב הוא הספר מהחנות השכנה (סטיב בושמי), ודאגתו העיקרית נתונה לאמו הסנילית שעמה הוא מתגורר. יום אחד מקס מאתר, במרתף חנותו הדלה, את מכונת התפירה הישנה בה השתמשו אבותיו לצרכי הטלאת סוליות. להפתעתו הוא מגלה כי המכונה העתיקה מאפשרת לו, ממש כך, להיכנס לנעליהם של אנשים זרים, ובניסוח אחר: להפוך להיות הם.

     

    מצויד בכוחות הפלא האלה, מקס משתעשע בנטילת זהויותיהם של גנגסטר מקומי (הראפר השחור קליף "מת'וד מן" סמית'), שכנו החתיך (דן סטיבנס), לקוח סיני, קשיש מת שהותיר את נעליו בחנותו, ואפילו אביו המנוח (דסטין הופמן). העניינים הופכים לרציניים אחרי שמקס מסתבך עם הפושע הנ"ל וכן עם טייקונית נדל"ן אכזרית (אלן ברקין), שמוכנה לעשות הכל על מנת לפנות את הדייר האחרון מבניין שהיא מבקשת להרוס.

     

    סטיב בושמי ב"הסנדלר" ()
    סטיב בושמי ב"הסנדלר"
     

    יש משהו בסרט שמזכיר את סיפוריו של הסופר היהודי-אמריקאי ברנרד מלמוד, ובמיוחד את "המלאך לוין" ו"הדיירים". הדימוי של מכונת התפירה כחיבור אל המסורת היהודית - הפרולוג של הסרט מתרחש באותה שכונה בתחילת המאה הקודמת - מעניק לו את הטון של אגדה יידישאית שילווה אותו בהמשך, ומזכיר כמובן את עניינו של מקארתי בסולידריות אתנית ומעמדית אותה הוא נוהג לתאר בסרטיו.

     

    יכולתו המופלאה של הסנדלר היהודי להיכנס לנעלי כל מי שיחפוץ (ובלבד שמידתן תואמת את שלו), מעלה בזיכרון את תכונת הזיקית של גיבור "זליג" (1983) של וודי אלן. אך בעוד סרטו המוקומנטרי של אלן ביקש להעלות לדיון סוגיות מעמיקות בדבר נזילות מושגי האמת והזהות, "הסנדלר" מגולל סיפור חינני ותו לא, שאינו יותר מאשר פרפרזה מודרנית על היהודי מהשטעטל והפריץ.

     

    דסטין הופמן ואדם סנדלר ב"הסנדלר" ()
    דסטין הופמן ואדם סנדלר ב"הסנדלר"

     

    עניינו של סנדלר בסרטיו בסוגיות לא פתורות של אבהוּת ובגרות (ע"ע "בילי מדיסון" ו"ביג דדי") - סוגיות שאגב הפכו אותם לא פעם למעניינים יותר מכפי שנדמה - מתקיים גם כאן. עם זאת, האופן הפנטסטי שבו נכנסת דמות האב לסרט (משעשע לחשוב על סנדלר ההופך לדסטין הופמן, אבל זה בדיוק מה שקורה פה) - אינו יותר מאשר אנקדוטה שמותירה את תיאור יחסי האב-בן חסר משמעות של ממש.

     

    "הסנדלר" ממצה את הגימיק שבמרכזו מהר מדי, ואינו נדרש לו על מנת לייצר הרהור של ממש בדבר זהות יהודית בת זמננו, או מאבקם האקטואלי תמיד של בני השכבות החלשות בבעלי הון שמבקשים לנשל אותם מבתיהם (מעניין, אגב כך, שגם המרשעת התורנית היא יהודייה). אבל זהו סרט נחמד, ואם באים אליו עם הציפיות בגובה הרצפה שייצר העליהום הביקורתי, אפשר אפילו להתאכזב לטובה. 

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים