הקפה המה אנשים כיאה לשעות הצהריים בעיר. דודי יושב בפינה הקרובה לחלון. ‘שבת שלום, מה שלומך? איזה כיף לפגוש אותך סוף סוף, תבוא לבית הכנסת היום?’ כן, בוודאי, בשישי בערב ובשבת אני אוהב לעשות עצירה להתבוננות פנימית, להוקיר על מה שיש וגם לפגוש אנשים נחמדים.

“השבת”, אומר לי דודי, “זה ‘השבת הגדול’, השבת שלפני ליל הסדר. במהלכה יתקיימו אירועים שקשורים לנושא של מצרים. יציאת מצרים זהו אירוע מכונן לעם ישראל. הפכנו מקהל של אנשים לעם ומעבדים לבני חורין”, הוא ממשיך בהתלהבות לדבר על האירוע כאילו זה התרחש אתמול.

מה היה שם בסיפור היציאה שהוא כל כך משמעותי? שאלתי. זכור לי שבאוניברסיטת תל אביב, באחד הקורסים שעסקו בתולדות עם ישראל, ציין הפרוסור שאין כל ממצאים ארכיאולוגים המעידים על יציאה של מספר כל כך גדול של אנשים ממצרים בתקופה ההיא.

דודי קצת נעלב. ‘אתה חושב שזה לא סיפור אמיתי?’.

זה לא מה שאני חושב, תיקנתי אותו, זה מה שלימדו בקורס מסויים, זה לא אומר שאני מסכים עם זה. הרי אני מאמן לתוצאות ואוהב לכוון לשם. יציאת מצרים, אגדה או מציאות? התוצאות יקבעו. עובדתית, אנחנו בני חורין בארצנו. אפשר לטעון שבהיעדר ממצאים יציאת מצרים היא רק אגדה, אבל אפשר גם לטעון שאולי יש ממצאים שטרם התגלו. בשלב הזה אפשר להסתמך על המסורת והאמונה שזה קרה.

הוא חייך. "עכשיו אני רגוע. עבורי חג הפסח וסיפור יציאת מצרים זאת אמת מוחלטת, ומי שמנסה לערער עליה פוגע בי”.

תסכים שהסיפורים המקראיים באים ללמד אותנו?

“מסכים".

אז מה בעצם אפשר ללמוד מהסיפור הזה?

"על שחרור ותקומה, נצחון הטוב על הרע ובעיקר באמונה"

מעולה, ביקשת שניפגש כי יש עניין שאתה רוצה לשתף, נכון?

"כן, מיכל רוצה להיפרד. היא רוצה לחזור לישראל ואני לא מרגיש מוכן, אני אוהב אותה מאוד, אבל היא מתעקשת לחזור ואני לא רואה את עצמי חוזר”.

מה יכול לעזור לך לקבל החלטה אחרת?

"אני לא יודע מה אני יכול לעשות בארץ, אין לי ביטחון כלכלי”.

אם נצטרך לסכם את מה שאתה אומר במילה אחת, מהי תהיה?

"לא יודע, בטחון או פרנסה?"

מה דעתך על פחד?

" כן ברור, יש פחד מהלא ידוע. אני כבר בן 38, נמצא כאן בערך מאז שהשתחחרתי מהצבא, כל מה שלמדתי לעשות במסגרת המקצועית שלי הוא כאן, מה אני אעשה בישראל?"

כלומר אתה נמצא כאן פחות קצת משני עשורים. כמה זמן בני ישראל היו במצרים?

"קצת יותר מ-400 שנה”.

לאן הם יצאו ממצרים?

“למדבר".

מה היה הדבר הראשון שהם חוו במהלך היציאה?

“שלא ניתן לחצות את הים ואלפי מצרים רודפים אחריהם?”

נשמע פחד אלוהים. בתנאים כאלו היית יוצא ממצרים?

"סבירות גבוהה שלא”.

איפה היינו היום אם לא היינו מקבלים את ההחלטה לצאת מצרים עם כל הפחד שהיה כרוך בהחלטה?

"כנראה עבדים במצרים"

I rest my case.

"כן אבל …".

ומהי יציאת מצרים האישית שלי?

מהו הדבר המקבע אותי והופך אותי ל"עבד"? אולי הרגל מעכב או אמונה מגבילה, מהו הדבר שבמידה ואבחר לנקות ולשחרר ממני יוציא אותי לחרות? זאת שאלה שאנו לא מרבים לשאול את עצמנו, היא כרוכה בפחד ויציאה מאזור הנוחות. אבל זכרו, צמיחה מתרחשת רק כשלא נוח.

יציאת מצרים היא סיפור מדהים על מנהיגות נחישות ואמונה שיש משהו טוב יותר מלהיות עבד, והוא הסיפור האישי של כל אחת ואחד מאיתנו, דיינו.

חג חרות שמח.