שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "לחזור הביתה": סין כמעצמה רגשית

    סרטו של הבמאי הסיני ז'אנג יימו "לחזור הביתה", הפך במולדתו ללהיט קולנועי - ובצדק. מדובר במלודרמה סנטימנטלית על הטראומה האישית והלאומית בסין, והסיטואציות האינטימיות בה מעוצבות היטב, בעיקר בזכות שתי הכוכבות שלה - גונג לי וז'אנג יואן

    סרטיו של הבמאי הסיני ז'אנג יימו נעים מחזיונות ראווה אקסטרווגנטיים ("גיבור") לדרמות קאמריות אינטימיות ("אף לא אחד פחות"). ובעוד עבודותיו המוקדמות משנות ה-80 וה-90 היו אלגוריות מורכבות וחתרניות ("שדות החיטה האדומים"), סרטיו המאוחרים יותר כבר אופיינו ברוח לאומנית ומפויסת יותר עם המשטר - מה שהביא את שלטונות סין אף לבחור בו כבמאי טקס הפתיחה של אולימפיאדת בייג'ינג (2008). יתר על כן, מבמאי שכל אחד מסרטיו היה בבחינת אירוע, נדחק יימו בשנים האחרונות אל שולי העניין הקולנועי. סרטיו מהעשור האחרון כמעט ולא הופצו בארץ באופן מסחרי (אלה כוללים גם גרסה סינית של "רציחות פשוטות" של האחים כהן), ושמו חדל מלעורר התלהבות מיוחדת.

     

    ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע:

     

    ולא באה הקדמה זו אלא כדי להסביר את ההפתעה שמסב "לחזור הביתה" ("Coming Home"), סרטו החדש, שהוא מלודרמה מסורתית המפגישה את יימו פעם נוספת, לראשונה מאז "קללת פרח הזהב" (2006), עם כוכבת סרטיו המוקדמים, גונג לי. זוהי גם הפעם הראשונה בה הוא שב לתקופת מהפכת התרבות ותוצאותיה מאז "סיפור חיים" האפי מ-1994.

     

    עלילת "לחזור הביתה" נפתחת בראשית שנות ה-70 כאשר לו (צ'ן דאומינג), מרצה באוניברסיטה שהוקע כאויב המשטר ונשלח לחינוך מחדש, נמלט ממחנה העבודה ושב הביתה, אל אשתו פנג (גונג לי), ובתו הבלרינה דאנדאן (ז'אנג יואן), אותה לא ראה מאז היתה ילדה קטנה. אך לו אינו מצליח להתאחד עם משפחתו, ונתפס על ידי השלטונות לנגד עיניה של פנג המביטה באימה מרחוק.

     

    שלוש שנים אחר כך, מסתיימת מהפכת התרבות ולו משוחרר ושב פעם נוספת הביתה, רק כדי לגלות שפנג לוקה באמנזיה פסיכוגנית שגרמה לה לשכוח את מראהו. דאנדאן, אכולה רגשות אשמה על מעורבותה בלכידתו של אביה, נטשה בינתיים את קריירת המחול שלה - היא רקדה בלהקה שהעלתה מופע המשבח את מקום האישה במהפכה הקומוניסטית בסין, וחלמה להיות בתפקיד הראשי - ומסייעת לאביה לנסות להגיע מחדש אל אמה.

    האב שאינו נואש מתאכסן במחסן נטוש הממוקם מול ביתו לשעבר, ומבקש לעורר את זיכרונה של אשתו בדרכים שונות - פעם באמצעות תצלום ישן, מנגינה אהובה שהוא מנגן על פסנתר שמצריך, כמה סמלי, כיוונון מחדש, ואפילו דרך מכתבים שכתב לה מהמחנה ואשר לא הגיעו מעולם ליעדם (ושכמה מהם הוא כותב במיוחד עתה). אלא שפנג ממשיכה לראות בו אדם זר, ומדי חודש מגיעה אל תחנת הרכבת על מנת להמתין לשווא לבוא בעלה, שבאחד ממכתביו אליה ציין כי ישוב ב-5 לחודש, אך ללא אזכור באיזה חודש מדובר.

     

    "לחזור הביתה" הוא מלודרמה סנטימנטלית שאינה מתביישת בהיותה כזו. הצלחתה נובעת קודם כל מהדינמיקה בין שלוש הדמויות שמהוות את מרכזה. מרביתה של הדרמה מתרחשת בבית או במחסן המשקיף עליו, ומיומנותו של יימו בעיצוב סיטואציות אינטימיות (שאינה נופלת ממפגני ההמונים שלו) באה כאן לידי ביטוי.

    הסרט (שמבוסס על חלקים מהרומן "לו יאנשי הפושע" מאת יאן ג'לינג) מביט אמנם על ימי הטרור של המהפכה התרבותית - אם כי הסוכן המפתה את דאנדאן לדווח על אודות אביה נדמה סימפטי למדי - אבל לא ממש מתאר את הזוועה. סביר שההתמקדות במוטיב של השיבה המאוחרת וניתוקה ההדרגתי מההקשר ההיסטורי היא, אגב כך, תוצאה של הפיכת יימו ליקיר המשטר.

     

    העיסוק בשכחה, כמו זו שלוקה בה פנג, אגב הטראומה האישית והלאומית, נושא אמנם משמעות ביקורתית שאי אפשר להחמיצה. אבל יימו נדרש לאובדן הזיכרון יותר על מנת לשרת את המטרות המלודרמטיות מאשר את הקונטקסט הפוליטי, של בחינה והתמודדות עם העבר הכאוב. יש בכך כדי לפגום במורכבותו של הסרט (ואולי זה דווקא מה שסייע לו להפוך ללהיט במולדתו), אך לא בעוצמתו הרגשית שניזונה מהסיטואציה הטראגית שבמרכזו.

     

    מה שעוד הופך את "לחזור הביתה" למלודרמה היפה והמרגשת שהוא, היא הופעתה של גונג לי - השחקנית המזוהה ביותר עם יימו. התפקיד אמנם אינו מותיר לה מרחב של הבעה רגשית, אך קשה להתעלם מנוכחותה, ומההיסטוריה של דמויות בלתי נשכחות שגילמה בסרטי יימו (במיוחד ב"ז'ו דו" ו"הפנסים האדומים") שהיא מביאה יחד עמה.

     

    מרשימה לא פחות היא ז'אנג יואן הצעירה, שדמותה היא המורכבת והטראגית מבין השלוש, ואשר נוטלת גם היא חלק בנרטיב של החזרה הביתה דרך התמודדות וכפרה על הטעויות שעשתה בעבר.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים