הסופר גינטר גראס הלך לעולמו
הסופר הגרמני גינטר גראס, זוכה בפרס נובל לספרות ומחבר "תוף הפח", הלך לעולמו בגיל 87. במהלך חייו עוררו שערוריות פוליטיות ותקשורתיות רבות, בין השאר בעקבות ביקורתו הישירה על מדיניות הכיבוש של ישראל
הסופר הגרמני זוכה פרס נובל לספרות, גינטר גראס , הלך לעולמו היום (ב') בגיל 87, בבית החולים בעיירה הגרמנית לובק. גראס נחשב לאחד מהסופרים הגרמנים המפורסמים בעולם, בזכות יצירתו שזיכתה אותו בפרסים ספרותיים רבים ובהכרה עולמית, אך גם נחשב לסופר שנוי במחלוקת עקב התבטאויותיו השונות, ובעקבות חוויותיו כנער צעיר גרמני בימי שלטון היטלר ומלחמת העולם השנייה.
גראס החזיק בדעה פוליטית שמאלנית רדיקלית, ובשנת 1961 הצטרף למפלגה הסוציאל-דמוקרטית בגרמניה. הוא נהג לבטא את דעותיו הפוליטיות באשר למצב בגרמניה ובעולם כולו בהזדמנויות רבות. בין השאר התבטא נגד הכיבוש בישראל, בנושאי מבנה הפיצויים והשילומים של גרמניה בעקבות המשטר הנאצי, בנושא זכויות אדם, ועוד.
גראס נולד ב-16 באוקטובר, 1927, להורים בעלי חנות מכולת בעיר דנציג, והתחנך על ברכי החינוך הקתולי. ילדותו של גראס, על פי הביוגרף מיכאל יורגס, היתה "ילדות בין רוח הקודש להיטלר". כבר כנער היה עד גראס לזוועות מלחמת העולם השנייה כחבר בנוער ההיטלראי. מאוחר יותר הצטרף כחייל ליחידת הכוחות המיוחדים הנאצים, הוואפן אס-אס. שנים לאחר מכן, סיפר על חוויות אלו בגלוי - מה שגרם לשערוריות ומהומות תקשורתיות סביבו. בהמשך תיקי השטאזי של גראס מימים אלו רוכזו בספר ופורסמו.
בשנות החמישים, עסק גראס באמנות, למד פיסול ועיצוב גרפי, הצטרף ללהקת ג'אז וטייל בעולם, בין השאר בפריז שבה חי למשך תקופה. בשנים אלו החלה הקריירה המקצועית שלו כסופר, בזכות הרומן הראשון שכתב ושראה אור בשנת 1959: "תוף הפח".
בתחילה רומן זה גרם להתבטאויות נגד גראס מצד החברה השמרנית של מערב גרמניה, אך בהמשך הפך להצלחה בינלאומית אדירה, תורגם לשפות רבות ואף עובד לסרט. בתחילת שנות ה-60 פרסם גראס את הספרים: "חתול ועכבר" ו"שנות כלב", שהיוו יחד עם "תוף הפח" טרילוגייה.
במהלך חייו פרסם גראס שירה, רומנים רבים ומאמרים פוליטיים. מבין ספריו הנוספים שראו אור בעברית: "דג הפוט", ו"המאה שלי" (הוצאת כנרת זמורה-ביתן).
הביקורת על ספריו טענה כי גראס הינו סופר פוליטי מדי, אך למרות זאת יצירתו זכתה להצלחה רבה, ועוררה ויכוחים לוהטים בקרב חוגים ספרותיים בגרמניה ובעולם. אך גראס מעולם לא הצליח לשחזר את הצלחת הרומן הראשון שלו, "תוף הפח", על אף שכתב ופרסם עד סוף ימיו.
בשנת 2006 הודה באוטוביוגרפיה שכתב "לקלף את הבצל", כי בתקופת מלחמת העולם השנייה לא היה לגמרי חף מפשע.
הודאת אשמה זו גרמה למהומה סביב גראס בגרמניה ובעולם כולו, והכתימה את המוניטין שלו כסמכות מוסרית: מי שתמיד דגל בהתמודדות ישירה עם חטאי המשטר הנאצי, הואשם בהיותו צבוע. בהמשך הביע בראיונות שונים חרטה על ימיו כנער בתנועת הנוער ההיטלראי, וטען כי היה צעיר וכי הוא מתבייש על בבחירות אלו.
גראס עורר סערה פוליטית-בינלאומית מול ישראל באפריל 2012, לאחר שפרסם בעיתון מרכזי בגרמניה מעין שיר תחת הכותרת: "מה שחייב להיאמר". הטקסט השירי הכיל ביקורת סמויה על המדיניות הישראלית בראשות ראש הממשלה בנימין נתניהו, וכלל אזהרה של גראס לגבי יכולותיה הגרעיוניות של ישראל מול איראן, וכן ביקורת על מדיניות הכיבוש שלה ועל כך שהיא מציבה את השלום העולמי בסכנה. חודשים ספורים לאחר מכן פרסם את השיר "גיבור בן זמננו", או הקדיש למרדכי ואנונו. לאחר התבטאויות אלו הפך גראס לאישיות לא רצויה בישראל.
לדברים הללו הגיב נתניהו בחריפות תוך הזכרת עברו של גראס במלחמת העולם השניה. "במשך שישה עשורים הסתיר מר גראס את עברו כחבר בוואפן אס.אס. לכן, אין זו כנראה הפתעה שהוא מגדיר את המדינה היהודית היחידה כאיום הגדול ביותר לשלום העולם ומתנגד להצטיידותה באמצעים להגנה עצמית", אמר ראש הממשלה, "אנשים הגונים בכל העולם צריכים לגנות בחריפות את ההצהרות הנבערות והמבישות הללו".
ביריד הספרים בלייפציג שהתקיים לאחרונה, סיפר גראס בראיון לקול ישראל, שהוא רואה את עצמו מחויב לדאוג למצבו של העם הפלסטיני, וטען "כי צריך להפסיק לומר על אנשים שמבקרים את ישראל באופן ענייני שהם אנטישמים". עוד הביע בראיון גראס את רצונו לשלום עולמי, וביקר את מדיניות ישראל אל מול איראן בנושא הנשק הגרעיני. למרות דמותו השנויה במחלוקת, גראס נשאר מודל לחיקוי והשראה בעבור סופרים ויוצרים רבים. בין השאר, הסופר יורם קניוק התייחס אליו בספריו "היהודי האחרון" ו"הברלינאי האחרון", וכינה את דמותו: "גרמניסופר".
לפנייה לכתב/ת 
