גינטר גראס: "האם היתה בי משאלת מוות?"
"הייתכן כי לשָם כיוון רצוני כשביקשתי להתנדב? האם רציתי לראות את שמי מונצח כך במסגרת שחורה? ייתכן שהייתי מתבודד אנוכי, אך בוודאי לא מתבגר שקץ בחייו. ואולי פשוט הייתי טיפש?". בעקבות מותו של הסופר גינטר גראס, קטע אוטוביוגרפי מתוך הרומן "קילוף הבצל"
בעקבות מותו של גינטר גראס , חזרנו לספרו האוטוביוגרפי "קילוף הבצל" ולקטע שבו הוא מתעמת עם עברו כחייל במשטר הנאצי בימי מלחמת העולם השנייה. "קילוף הבצל" הוא למעשה, קילוף הזיכרון של הסופר עד לחזרה לימי ילדותו במלחמה, לרגע שבו הצטרף לתנועת הנוער ההיטלראית, לזמן שבו בילה כשבוי מלחמה, ולתקופה שבה החל לעסוק באמנות ולהפוך לסופר, זוכה פרס נובל.
מתוך הספר
תפסתי את עצמי בשעת דפדוף לאחור, התבוננתי בעצמי מעביר דפים, ובמקומות שבהו בי בחזרה חללים ריקים, שירבטתי קווים שהצטרפו לעיטורים או לדמויות בלי עומק. סיפורים צדדיים נבעו ממני במהירות כפעולת הסחה ונמחקו מיד: מקומכם לא יכירכם כאן!
חסרות לנו עתה החוליות של תהליך שאיש לא עצר, תהליך שאין להשיב לקדמותו ושאת עקבותיו לא ימחה שום מחק. ואולם, באשר לצעדו הגורלי של התלמיד בן החמש־עשרה במדים אין צורך לקלף שום בצל או להיוועץ בענבר. עובדה היא כי התנדבתי לשירות פעיל. מתי? מדוע?
מאחר שאינני זוכר את התאריך או לאן נשבה הרוח באותה עת (האקלים המלחמתי כבר היה הפכפך), ומכיוון שאינני יכול לִמנות את כל אזורי הקרבות בין אוקיינוס הקרח הצפוני לבין הקווקז והחזיתות האחרות, כל שבידי לעשות לעת עתה הוא לתאר את הנסיבות המשוערות שהביאו להחלטתי להתגייס.
כאן אסור בשום פנים ואופן להתנסח במילים רכות וחמקניות. אל לנו להקל ראש בחומרת המעשה כאילו פעלה כאן איוולת נעורים ותו לא. שום מערכת לחצים מגבוה לא פעלה כאן את פעולתה. וגם לא היתה בי תחושת אשמה כלשהי - בגלל פקפוק בצדקת דרכו של הפיהרר או מסיבה אחרת -שביקשתי לפצות עליה בלהיטותי להתנדב.
זה קרה במהלך שירותי כסייע בסוללת נ"מ, שאמנם לא היה התנדבותי, אך עם זאת חווינו אותו כשחרור משגרת בית הספר והשלמנו עם האימונים הלא תובעניים במיוחד שהיו כרוכים בו.
אנחנו, הנערים, ראינו זאת כך: במדים משכנו מבטים. חיזקנו את העורף עם ההתבגרות המינית רבת־העוצמה שלנו. סוללת קייזרהאפן היתה לביתנו השני. במזרח נשקפו המישורים ההולכים אל הנהר וייכסל, במערב היתמרו מנופי טעינה, ממגורות ומגדליה הרחוקים של העיר. בתחילה עוד נעשו ניסיונות להמשיך בשגרת הלימודים בבית הספר, אך מכיוון שהשיעורים נקטעו שוב ושוב לטובת אימוני שדה, סירבו המורים, שרובם היו זקנים ושבריריים, לטפס בדרך העפר המתישה אל הסוללה שלנו.
סוף־סוף התייחסו אלינו ברצינות. שישה תותחים היו צריכים להיות מכוונים אל המטרה. היתה לנו ההכשרה המתאימה, ובמקרה של התקפת אויב היינו מסוגלים להגן על העיר ועל הנמל. במהלך התמרונים מצא כל אחד את העמדה שלו בתוך שניות.
תותחי ה־88 מ"מ שלנו זכו לירות ירי מבצעי ממשי רק פעמיים או שלוש, כאשר במרחב האווירי שלנו נראו כמה מפציצי אויב באלומות הזרקורים.
המראה היה חגיגי ביותר. ואולם התקפות מסיביות, שנודעו גם בשם "סופות אש" - כגון אלה שפקדו את קלן, המבורג, ברלין וערים בחבל הרוּהר, ושעליהן ידענו רק משמועות - אנחנו לא חווינו. שום הרס ראוי לשמו. ליד מספנת שיכאוּ, ברחוב פוּקסוואל, נפגעו שני בתי דירות, היו הרוגים מעטים. עם זאת יירוטו של מפציץ "לנקסטר" ארבע־מנועי נטע בנו תחושת גאווה, גם אם לא יוחסה לסוללה שלנו אלא לסוללת ציגַנקֶנבֶּרג שהיתה מוצבת בפאתי העיר הדרומיים. נאמר לנו כי אנשי הצוות, "שנמצאו מפוחמים למדי", היו קנדים.
מכל מקום, השירות היה משמים בדרך כלל, אם כי משמים באופן אחר משגרת בית הספר. במיוחד סלדנו משמירות הלילה ומשיעורי הבליסטיקה שהתקיימו בצריפי הלימוד המעופשים ודומה היה כי נמשכו נצח. השעמום שתקף אותנו במהלכם גרם לנו לחזור ולהתנהג כמו תלמידים. היינו משתעשעים בסיפורים בדויים על התנסויות מיניות עם נערות. כך חלפו הימים.
בכל סוף שבוע שני קיבלנו חופשה. הרשו לנו ללכת "הביתה לאמא", כפי שנהגו לכנות זאת. ובכל פעם פגם זיכרון הדוחַק שבדירת שני החדרים שלנו בשמחתי לקראת הביקור.
אפילו פודינג הווניל עם שבבי השקדים - שאבא, שאהב לבשל למשפחה היה מכין ממוצרים שגרע מן המשלוחים הדלים ושמר לאירועים מיוחדים - לא עזר. לאחר שחילץ את הפודינג מהתבנית הוא היה מעטר אותו ברוטב שוקולד ומניח אותו כברכת "ברוך הבא" על השולחן שנערך במיוחד לכבודי.
אבל שום דבר מתוק לא עזר נגד הדוחק. שוב ושוב הייתי נתקל בכל מיני דברים ואפילו בהיעדרם של דברים: למשל בהיעדר חדר אמבטיה וחדר שירותים בדירתנו. בסוללת קייזרהאפן היו לנו מקלחות משותפות ויותר רחוק מחראה משותפת. שם היינו כורעים איש לצד רעהו מעל הבור ומחרבנים בצוותא, וזה לא הפריע לי בכלל. ואילו בבית, השירותים שבקומת הביניים לשימושן של ארבע דירות נעשו יותר ויותר דוחים בעיני, משום שתמיד היו מטונפים בגלל ילדי השכנים או תפוסים בדיוק כשהרגשתי צורך להשתמש בהם. תא מסריח ומעורר גועל, שעל קירותיו עקבות מריחות של אצבעות.
התביישתי בשירותים המשותפים הללו והסתרתי את קיומם מפני חברַי לכיתה, שאמבטיה ושירותים פרטיים היו בשבילם דבר מובן מאליו. לכן לא הזמנתי אותם אלי מעולם. רק אֵגוֹן היינֶרט, שגם אצלו בלואיזֶנשטראסֶה הסריחו שירותים בקומת הביניים, היה בא אלי לפעמים ומשאיל לי ספרים.
החור בן שני החדרים. מלכודת המשפחה. הכול שם הגביל אותי כשהייתי חוזר בחופשות סוף השבוע. אפילו ידה המלטפת של אמא לא שיככה את מצוקתו של הבן. אמנם לא דרשו ממנו עוד לישון בחדר ההורים כמו אחותו, אבל גם כאשר ישן על הספה בחדר המגורים נאלץ להיות עד לחיי הנישואים שנמשכו משבת עד ראשון.
רוצה לומר, שמעתי או דימיתי לשמוע קולות (עמומים ככל שיהיו) ששמעתי מאז ימי ילדותי, קולות שהשתכנו בראשי בדמות ריטואל מפלצתי: לחישות מקדימות, מצמוצי שפתיים, חריקת המיטה, אנקות המזרן, אנחות, גניחות, כל רפרטואר הקולות המאפיין קיום יחסי מין, שהיו רבי־עוצמה במיוחד כשנחוו בחושך.
כילד, הקולות מן החדר הסמוך עוררו בי סקרנות, אבל קיבלתי אותם בתמימות. ואילו הסייע ביחידת נ"מ, שבמשך היום היה לבוש מדים, לא יכול לשאת את מה ששמע כשהוא לבוש בפיג'מה, בעת החופשות שלו, כשאביו היה מתנפל על אמו.
ועם זאת, כלל לא בטוח שהשניים אכן עשו זאת בשעה שבנם שכב ער בחדר הסמוך. בעצם סביר יותר להניח שההורים הביאו בחשבון את נוכחותו של הבן בחופשה ולא נגעו זה בזה.
אבל אפילו הציפייה לקולות בעלי הרצף הקבוע הדירה שינה מעיני.
בחשכה יכולתי לראות בעיני רוחי בבהירות יתרה כל תנוחה במשחק הזיווג של הורי. בגרסאות שלי לסרט, אמי תמיד הקריבה את עצמה: היא נכנעה, הניחה לו לעשות בה כרצונו, החזיקה מעמד עד אפיסת כוחות.
שנאתו של הבן המפונק של אמא לאביו - אותו שדה קרב תת־הכרתי שקבע זה מכבר את מהלכן של טרגדיות יווניות ועשה את רופא הנפש פרויד ואת תלמידיו כה רגישים ופלפלנים — היתה בוודאי אחד הגורמים, אם לא הסיבה הראשית, שדחפו אותי לעזוב את הבית. ייגעתי את מוחי בחיפוש אחר דרכי מילוט. כולן הצביעו בכיוון אחד: החזית, אחת מן החזיתות הרבות, העיקר להסתלק מכאן מהר ככל האפשר.
ניסיתי לפתוח במריבה עם אבי. זה לא היה קל. נאלצתי להטיח בו האשמות רבות, אך איש המשפחה רודף השלום הזה תמיד נכנע במהירות. הוא עשה הכול כדי לשמור על הרמוניה. כלפי ילדיו תמיד ביטא את המשאלה: "אני רוצה שהחיים שלכם יהיו טובים יותר משלנו... אני בטוח שהחיים שלכם יהיו יותר טובים משלנו."
ככל שניסיתי להפוך אותו למפלצת, הוא לא נולד להיות אובייקט של שנאה. הייתי זר ומוזר בעיניו, כמו גוזל שבקע מביצה שהטילה קוקייה בקִנו. אחותי הקטנה, לעומת זאת, היתה קשורה אליו קשר רגשי עמוק, ואולי ריככה בכך במידה מסוימת את נוקשותו של האח. ואמא? לעתים קרובות היתה יושבת ליד הפסנתר ולא מנגנת. ניהול העסק בזמנים של אספקת סחורות הולכת ומידלדלת התיש אותה. ואולי סבלה כמו האב והאחות מביקוריו הקצרים של הבן־האח ומן המשא הכבד שנדמה להם כי הוא נושא על כתפיו.
ועם זאת דירת שני החדרים והשירותים המשותפים לארבע משפחות, הבלתי נסבלים בעיני, אינם יכולים להיות הסיבה היחידה לכך שיום אחד קמתי והתנדבתי לשירות צבאי פעיל. חברי לספסל הלימודים גדלו בדירות בנות חמישה חדרים עם אמבטיה ושירותים שהיו בהם גלילי נייר טואלט, ולא כמו אצלנו ריבועי נייר עיתון.
כמה מהם גרו אפילו בווילות מפוארות ברחוב אוּפָגֶנוֶוג או בשדרות הינדֶנבּוּרג והיה להם חדר משלהם, ובכל זאת גם הם ביקשו להישלח לחזית ולהיות רחוקים מהבית. כמוני, גם הם רצו לעמוד "עשויים ללא חת אל נוכח פני הסכנה", להטביע ספינה אחר ספינה, למחוץ טורי טנקים או לשבת במטוסי מסרשמיט חדישים וליירט את מפציצי האויב.
אולם אחרי סטאלינגרד היו כל החזיתות בנסיגה. מי שעקב אחריהן כמו דודי פרידל בעזרת נעצים צבעוניים על מפות שהוגדלו במיוחד והודבקו על קרטונים, התקשה לעמוד בקצב השינויים בַמזרח ובצפון־אפריקה. לכל היותר יכלה בעלת בריתנו יפן
לדווח על הצלחות בקרבות ימיים ועל התקדמות בבורמה, אם כי הצוללות שלנו הזינו מפעם לפעם את יומני החדשות בדיווחים על מספר ספינות האויב ועל נפחן. הן היו מתקבצות ללהקות באוקיינוס האטלנטי ובאוקיינוס הקרח הצפוני ותוקפות שיירות של ספינות.
שום יומן חדשות לא החמיץ את ההזדמנות להציג את אנשי הצוללות המנצחים חוזרים הביתה. והואיל וסייע הנ"מ בחופשה הקצרה שלו היה שוכב ער על הספה בסלון במשך שעות לאחר שראה אותם על מסך הקולנוע, לא חסרו לי הזדמנויות לדַמות לי את עצמי כאיש צוות באחת הספינות שמשקלן שבע מאות וחמישים טונות בשעת שמירה על המגדל בים סוער: לבוש חליפה אטומה למים, מכוסה בקצף, ומשקפתי מתמקדת באופק המקפץ.
בציפייה יוקדת ראה עצמו המתנדב־לעתיד חוזר ממסעות ניצחון אל אחד הבונקרים התת־ימיים שלחופי צרפת, בטוח סוף־סוף מפני פצצות העומק של האויב, עומד במדים עם אנשי הצוות ליד הקפיטן המזוקן, מתחת לדגלונים המסמלים ספינות שהוטבעו. סברו שהם אבדו, והנה הם חוזרים וזוכים לקבלת פנים כולל תזמורת חיל הים המנגנת מארש, קבלת פנים שכמוה ראה שוב ושוב על מסך הקולנוע כאשר גיבוריו המנצחים שבו הביתה.
הצוללות שטבעו אי שם על אנשי צוותן לא נראו מעולם ביומני החדשות.
לא, שום עיתון לא הזין את אמונתי בגיבורים. הורי לא היו מנויים על "דנציגר פוֹרפּוֹסטֶן" הקנאי, אלא על
"דנציגר נוֹיֶסטֶה נאכרישטֶן" הטרחני והאובייקטיבי יותר. יומני החדשות הם שהגישו לי את ה"אמיתות" המיופות בשחור־לבן, ואני האמנתי בהן בלי כל פקפוק.
הם היו מוקרנים לפני הסרט התיעודי או העלילתי. בבית הקולנוע שבפרוור לאנגפוהר או ב־"אוּפָה־פּאלאסט" שבסמטת אֵליזַבֶּתקירשֶה בעיר העתיקה ראיתי את גרמניה מוקפת אויבים, נלחמת באומץ להגן על עצמה בערבות רוסיה האינסופיות, בחול החם של מדבר לוב, בחומה האטלנטית ובצוללות בכל שבעת הימים, ובעורף ראיתי נשים מייצרות רימוני יד וגברים מרכיבים טנקים. ביצורים כנגד השיטפון האדום. העם הגרמני במאבק לחיים ולמוות. המצודה "אירופה" מתגוננת מפני האימפריאליזם האנגלו־אמריקני ומשלמת בוודאי מחיר כבד. יום אחר יום התפרסמו ב"דנציגר נויסטה נאכרישטן" עוד ועוד מודעות אבל מעוטרות בצלב שחור ועבה שהעידו על מות חיילים למען הפיהרר, העם והמולדת.
הייתכן כי לשָם כיוון רצוני כשביקשתי להתנדב? האם נמהל בתערובת החלומות בהקיץ שלי גם קמצוץ של משאלת מוות? האם רציתי לראות את שמי מונצח כך במסגרת שחורה? אפשרות כזאת אינה מתקבלת על הדעת. ייתכן שהייתי מתבודד אנוכי, אך בוודאי לא מתבגר שקץ בחייו. ואולי פשוט הייתי טיפש?
דבר איננו מספק נתונים על מה שמתרחש בנפשו של נער בן חמש־עשרה המבקש להישלח לקרב, מקום שבו, כפי שהוא יכול לתאר לעצמו, אולי מתוך קריאה בספרים, המוות גובה קורבנות. ההשערות רבות מספור: האם היה זה לחץ הרגשות השוצפים בלא פורקן, התשוקה להיות עצמאי לחלוטין, הרצון לגדול בן לילה, להיות גבר בין גברים?
"קילוף הבצל", מאת גינטר גראס. מגרמנית: חנה לבנת. הוצאת כנרת זמורה-ביתן. 399 עמ'.
לפנייה לכתב/ת 
