שתף קטע נבחר

איך אמא ובן מסתדרים בשטח?

אמא ובן יוצאים יחד למסע שטח לנוער והורים בארמניה לרגעי חסד שאין להם תחליף. בין נסיעה על אופניים לטרק רגלי, מבינה מיכל ירקוני שמתבגרים במסע - ובנה ביניהם, הם לא פחות ממשאבת מזון

בשיתוף "מאגמה"

 

גילוי נאות 1: מסעות הם ממש לא הקטע שלי, בטח לא ג'יפים, בטח לא אומגה, בטח לא לארצות שאף אחד לא שמע עליהן אף פעם (ארמניה?!) בטח לא בקבוצה. אבל יש דברים שפשוט עושים מתוקף התפקיד. גם כעיתונאית וגם כאמא.

 

גילוי נאות 2- חזרתי מכורה. למסעות. לג'יפים. לשטח. לארמניה. למאגמה. לבן שלי.

 

רוצים לדעת עוד? כנסו לעמוד מאגמה 13

איך לשכנע את ההורים לצאת למסע מאגמה?

להכיר מחדש את הילד שלך: מסע משפחתי משותף

מחפשים חווית קיץ בלתי נשכחת? הרשמו למאגמה 13 - מסע שטח לנוער והורים  

 

איך קרה המהפך? (או: איך נפלתי בפח...)

האמת היא שכבר במפגש הקבוצה נרגעתי. באתי די לחוצה. הקבוצה לא גדולה, אחרי סבב הכרות אחד כבר אפשר היה לזכור שמות ולהחליף חיוכים. הילדים מיד מתחילים לארגן עניינים בינם לבין עצמם ואני מגלה שעמרי הבן שלי, מתיידד בשנייה. נויה, מדריכת המסע, מקסימה ומלאת ידע ואמנם עוד לא ברור לי איך אני אעשה אופניים אומגה אהלים וטרק רגלי, אבל לפחות מדובר בטיסה קרובה: רק שעתיים וחצי ואנחנו שם. בסוף המפגש קיבלנו חולצות וכשמדדתי אותן גם אני התחלתי להתרגש.

"עשר דקות אחרי שאנחנו יוצאים לדרך, צועדים בין עצים ויערות, עליות ומורדות, אל מפל מרהיב ביופיו אני מבינה שאני מאוהבת בארמניה" מאגמה 13 (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
"עשר דקות אחרי שאנחנו יוצאים לדרך, צועדים בין עצים ויערות, עליות ומורדות, אל מפל מרהיב ביופיו אני מבינה שאני מאוהבת בארמניה" מאגמה 13(צילום: shutterstock)
 

שבועיים אחר כך אנחנו נפגשים בשדה התעופה: קבוצה של הורים וילדים עם חולצות "מאגמה 13". דני (האבא) וגאיה (הבת) הביאו לשדה תעופה עוגיות לכולם וכבר אני שמחה שהם איתנו במסע. אחרי טיסה קצרה כמובטח אנחנו נוחתים בירוואן בירת ארמניה. אורות הבירה מנצנצים ואנחנו בדרך למלון לילה ראשון ביחד, קבוצת הורים וילדים שעוד רגע תהפוך למשפחה.

 

יוצאים לדרך על אופניים

בבוקר נראה שאף אחד מההורים לא היה צריך להיאבק עם הילדים על שעת הקימה. טיול אופניים לפנינו. בשביל הילדים- חגיגה! בשבילי די אסון. בדרך למסלול האופניים אפשר להתחיל להתרשם מהנוף. הרבה ירוק, מעט מכוניות, בתים קטנים. נדמה לי שראיתי פרה מחייכת אלי.

"נדמה לי שראיתי פרה מחייכת אלי", מיכל ירקוני (צילום: איה בן עזרי) (צילום: איה בן עזרי)
"נדמה לי שראיתי פרה מחייכת אלי", מיכל ירקוני(צילום: איה בן עזרי)

קצת כמו לנסוע בתוך גלויה. אני מתחילה להתמסר. בפאתי כפר חביב. מחכים לנו האופניים. אמא, את רוכבת, כן? מתברר שלחץ חברתי עובד. אני לא מוכנה להיות האמא היחידה שמפדחת ולא רוכבת אז גם אני בשיירה. בין שבילי עפר אנחנו רוכבים, הורים וילדים, קלים כמו נוצה, מהירים כמו הרוח, מי בכלל זוכר שלפני 24 שעות היינו בשדה התעופה בישראל? אני ארמנית! יו הו! אני באה!

 

כמה שניצלים אוכלים במסע?

בואו נדבר על ארוחת צהריים בשטח. או בעצם, על צוות המנהלה: פריסת צהריים ליד הנחל? קטן עליהם! צוות המנהלה תמיד לפנינו בכל מקום, עם איזו הפתעה, או פריסה, או מאהל או מדורה.

מתוך סירי הפלא שלהם צצים מטעמים ואני לומדת די מהר שמתבגרים, בטח במסע, זה משאבת מזון. מחשבת את כמות השניצלים שאני מטגנת ביום כפול מספר הילדים המאוד נחמדים, אגב, שנמצאים כאן. בקיצור אני שוקלת ברצינות לקחת אותם איתי לארץ. פטנט נהדר.

אף אחד מההורים לא היה צריך להיאבק עם הילדים על שעת הקימה. מסע מאגמה 13 (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
אף אחד מההורים לא היה צריך להיאבק עם הילדים על שעת הקימה. מסע מאגמה 13(צילום: shutterstock)
 

נויה המדריכה, מנצלת רגעי קסם ליד הנהר כדי לחלוק איתנו קצת מהידע העצום שלה על ארמניה. הילדים מרותקים ושואלים שאלות ואני תוהה אם זה יכול לעבוד ככה גם בבית הספר, או שאולי פשוט חייבים לנסוע לכל מקום שלומדים עליו? מבחינתי זה בסדר, אגב.

 

ממשיכים לחלק השני של מסע האופניים בין שבילי הכפר. שלום תרנגולת יפת כרבולת, שלום תיש ארוך זקן. אני ארמנית, כבר אמרתי?

 

רגעי חסד של שנינו

בארוחת הערב אני מגלה שהילדים מתרגלים מהר מאוד לאוכל הארמני. (הרבה ירק. גבינות טריות. כמו טעם טרי בראשיתי שמעולם לא טעמתי רק ידעתי להתגעגע אליו) וגם אחד לשני. בלי לשאול אף אחד הם מסתדרים לעצמם בשולחן של ילדים. אנחנו המבוגרים, מתיישבים בשולחן של עצמנו, מבינים שהילדים כאן כבר ממזמן. ובלילה, בחדר במלון, רגע לפני השינה אני שואלת: איך היה לך היום? היה נהדר! הוא מחייך ונרדם בשניה. אף פעם לא נסענו רק אני והוא לחו"ל ביחד. הוא ואני. אני והוא. הבן שלי. זה שהפך אותי לאמא לפני 13 שנה. היום הוא גבר קטן - ילד גדול ואלו הם רגעי חסד של שנינו.

"מבחינתי אין צורך להמשיך מכאן לשום מקום. אני מאוהבת" (צילום: איה בן עזרי) (צילום: איה בן עזרי)
"מבחינתי אין צורך להמשיך מכאן לשום מקום. אני מאוהבת"(צילום: איה בן עזרי)
 

יוצאים לטרק

את הבוקר למחרת אנחנו פותחים בשוק מקומי. מבחינתי אין צורך להמשיך מכאן לשום מקום. אני מאוהבת.

עמרי ואני מסתובבים כשיכורים בין הדוכנים "אמא! תטעמי את הדובדבנים!! אמא! תראי איזה מישמש!" שופינג גרסת ארמניה. לרוב המוכרים יש שפם ואין שיניים והכל צבעוני וחי וטעים כל כך.

 

לפנינו טרק רגלי או כמו שקראו לזה כשאני הייתי צעירה יותר "טיול רגלי" או כמו שאני קוראת לזה ביני לביני "למי יש כח". אבל עשר דקות אחרי שאנחנו יוצאים לדרך, צועדים בין עצים ויערות, עליות ומורדות, אל מפל מרהיב ביופיו אני מבינה שאני מאוהבת בארמניה. הילדים בתחרות השפרצות, ההורים משכשכים רגליים במים, מנשנשים דובדבנים, נותנים לאור ולצל של העלים לשחק לנו בפנים ופתאום אני שמחה על זה שרק אני ועמרי כאן. כי תכלס, מתי זה קרה לנו בפעם האחרונה? אולי בחופשת הלידה שלו.

 

מחפשים חווית קיץ בלתי נשכחת? הרשמו למאגמה 13 - מסע שטח לנוער והורים


פורסם לראשונה 04/05/2015 11:43

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: איה בן עזרי
חזרתי מכורה
צילום: איה בן עזרי
צילום: שרונה יפה
מיכל לומדת די מהר שמתבגרים, בטח במסע, זה משאבת מזון
צילום: שרונה יפה
מומלצים