שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "בורג": שירה גפן קודחת, וההברגה רופפת

    אפשר להעריך את הכוונות הטובות של שירה גפן והאומץ לגעת בסוגיות פוליטיות רגישות, אולם סרטה השני "בורג" מפספס את המטרה. הסימליות המוגזמת הופכת את הניסוי המורכב לפנטזיה קולנועית שטחית וילדותית

    "בורג", סרטה של שירה גפן, מנסה לבחון את הסכסוך הישראלי-פלסטיני מבעד לעיניהן של שתי נשים, משני עברי הקו הירוק, החשות עצמן אבודות. הבעיה היא, שמיד אחרי הסיטואציה המכוננת - קריסתה של מיטה זוגית בעקבות התרופפות אחד הברגים המחזקים אותה – הסרט מתקשה לאסוף את עצמו. התוצאה היא רצף של סיטואציות סוריאליסטיות הלוקות בסמליות פשטנית ומתקשטות באמירה פוליטית-פמיניסטית דלה וחלולה.

     

    עוד ביקורות סרטים ב-ynet:

     

    שרה אדלר מגלמת את דמותה של מיכל קיים, אמנית ירושלמית בעלת שם עולמי שנישואיה (ע"ע המיטה שהתפרקה) עומדים על סף קריסה. לא רק זאת, אלא שכתוצאה מנפילת המיטה היא נחבטת בראשה ומאבדת את זיכרונה. היא מתקשרת לענקית ריהוט בשם "איתקה" - מעין פרודיה על "איקאה" - ומזמינה מיטה זוגית חדשה, אך כאשר זו מובאת אל ביתה מתברר שאחד הברגים הנחוצים להרכבתה, חסר.

     

    במקביל עוקב הסרט אחר צעירה פלסטינית, נאדין (סמירה סראיה), העובדת כאורזת ברגים במחסני חברת הריהוט, ומפוטרת מעבודתה בעקבות תלונתה של האישה הישראלית בדבר הבורג החסר. מכאן חותך הסרט בין התמוטטותה ההדרגתית של הגב' קיים (כאילו שאי אפשר היה לחשוב על שם משפחה שנשמע פחות אקזיסטנציאליסטי) שמתקשה להבין את מה שמתרחש סביבה, לבין סיפורה של נאדין הרווקה שאחיה השומר על כבודה מבקש לשלוח אותה אל בית דודתה בכוויית, ואילו היא מאוהבת בשכנהּ המנסה לגייס אותה לביצוע פיגוע התאבדות.

     

     (צילום: זיו ברקוביץ) (צילום: זיו ברקוביץ)
    (צילום: זיו ברקוביץ)
     

    המשבר שחווה מיכל הולך ומתעצם אחרי שבזה אחר זה פוקדים את ביתה - לעיתים הם פשוט שם, מבלי שאף ראינו אותם נכנסים: צוות טלוויזיה גרמני המבקש לראיין אותה לקראת עבודה חדשה ומסתורית שלה שתוצג בביאנלה בוונציה, שף פיוטי (הנרי דוד) שהתבקש להתקין בעבורה ארוחת סרטנים חגיגית, טכנאי מחשבים עצבני, וכן צי של אנשי הובלה מ"איתקה" הממלאים את ביתה בחפצים להרכבה שמעולם לא הזמינה לצלילי "שוליית הקוסם".

     

    קשה לדבר על "בורג" מבלי לציין מהפך עלילתי דרמטי שמתרחש בשליש האחרון שלו (ואף שמהלך זה נחשף בכתבות מקדימות על הסרט, בכל זאת נכון יהיה שלא לפרטו). נציין רק, שהוא מטפח את הממד הפנטסטי הנוכח בסרט, ומדגיש את עיסוקו בזיקה שבין שתי הנשים המדוכאות, הישראלית והפלסטינית.

     

    שרה אדלר וסמירה סראיה ב"בורג" (צילום: זיו ברקוביץ) (צילום: זיו ברקוביץ)
    שרה אדלר וסמירה סראיה ב"בורג"(צילום: זיו ברקוביץ)

    הפנטזיה אינה שגורה בקולנוע הישראלי, והחיבור שיוצרת גפן בינה ובין מצוקה נשית - חיבור שהיה נוכח גם בסרטה הקודם, "מדוזות" (2007), אותו ביימה במשותף עם אתגר קרת, ושזיכה את השניים בפרס "מצלמת הזהב" היוקרתי בפסטיבל קאן - מעורר עניין מסוים. אבל כמעט הכל בסרט הזה לוקה בשטחיות רעיונית ואפילו ילדותיות. לעיתים אף נדמה שהבורג הסמלי שמערער את עולמה של הדמות שמגלמת אדלר לא נועד אלא כדי שהיא תוכל לומר, ולחזור ולומר, "חסר לי בורג" במשמעות כפולה.

     

    החל בבורג הנ"ל, הכל בסרט מצוי רק על פני השטח. הזוגיות הדועכת שמנהלת מיכל עם בן זוגה מעומתת עם דימוי של משפחה מאושרת המופיע בפרסומת למיטה; המיצג הפרובוקטיבי - שהסרט מתקשה להבהיר אם הוא מתייחס אליו בכובד ראש או בגיחוך השמור לאמנים רדיקליים - שמבקש לומר משהו על אימהוּת; העיסוק הפשטני בזהויות נשיות בלתי יציבות, נזילות, מטאפוריות (האם באמת צריך היה ללהק את חן יאני בעלת המראה האנדרוגיני לתפקיד חייל על מנת להדגיש זאת), שאינו מנסח אמירה בעלת משמעות על הסכסוך המקומי.

     

    נשים, פוליטיקה, קו ירוק ב"בורג" (צילום: זיו ברקוביץ) (צילום: זיו ברקוביץ)
    נשים, פוליטיקה, קו ירוק ב"בורג"(צילום: זיו ברקוביץ)

    מה שבעיקר יש ב"בורג" הוא רצף של סיטואציות דרמטיות וקומיות, שחלקן אמנם הזויות ומשעשעות, אך רובן לוקות בסכמטיות. מיכל שרה בערבית את "אומרים ישנה ארץ" של טשרניחובסקי, או ראיון שלה בצרפתית דווקא שמזכיר לנו שהסרט מכוון, אחרי הכל, לפסטיבלים בינלאומיים (והוא אכן הוצג לראשונה במסגרת שבוע המבקרים בפסטיבל קאן אשתקד). גם העובדה שמאהבה של נאדין ובעלה המנוכר של מיכל מגולמים על ידי אותו שחקן, דוריד לידאווי, אינה הופכת את הסרט למורכב יותר.

     

    איני חובב גדול של שרה אדלר, שניסיונותיה לשחק שחקניות צרפתיות מסתכמים באוסף של דמויות נשיות בעלות מבע אטום. היא תמיד אותה אחת, וכך זה גם כאן. אשר לסמירה סראיה, במציאות אמנית פלסטינית רדיקלית, והיא מסתובבת בסרט עוטה אוזניות ומאזינה לשירי ראפ פלסטיניים - ובכן, הופעתה בהחלט מעוררת סקרנות להמשיך ולצפות בה, אבל יש משהו בדמותה פה שמזכיר מדי את הדמויות השתקניות והבוחנות שמגלם איליה סולימאן בסרטיו ("כרוניקה של היעלמות", "הזמן שנותר").

     

    שרה אדלר ב"בורג" (צילום: אסף שניר) (צילום: אסף שניר)
    שרה אדלר ב"בורג"(צילום: אסף שניר)

     

    לגפן וסרטה היו אולי כוונות טובות. יש מקום להעריך את תביעתה לעסוק בסכסוך מנקודת מבט פמיניסטית ותוך שימוש בפנטזיה, אך לא בריחה אליה. הבעיה היא, ש"בורג" קורס תחת עודפי הסימבוליזם שבו, והתוצאה היא סרט הלוקה במה שבאנגלית נקרא self-indulgence, ובעברית ניתן לתרגמו, בערך, כשביעות רצון עצמית מהולה בילדותיות. חבל.

     

    "בורג" (ישראל) - במאית: שירה גפן, שחקנים ראשיים: שרה אדלר, סמירה סראיה, דוריד לידאווי, זיאד בכרי. אורך הסרט: 89 דקות.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים