הרגע הזה שבו את מבינה שהפכת לאמא שלך

אי שם בתקופת ההתבגרות שלי התחלתי לכעוס. כעסתי על הממסד, על עצמי ועל כל העולם. רציתי להיות מיוחדת, בלי להבין שהרצון הזה הוא בנאלי וחסר ייחוד להחריד. בין השאר כעסתי על ההורים שלי, שאיבדו את מעמדם כגיבורים חסרי גבולות עם התגלית שהם בסך הכל אנשים בשר ודם שעושים טעויות. עקבתי בבוז אחר התנהלותם. "אני בחיים לא אהיה כמוהם", אמרתי.

עוד בנושא:

בן לשתי אמהות: מבין נשים טוב יותר

הבנות שלי מבינות שלאמא יש בת זוג עכשיו

אימי, שהרגישה בהתרחקותי, ניסתה לצמצם בינינו את הפער. היא היתה נכנסת לחדרי בעודי שומעת מוסיקה בפול ווליום, נוקשת באצבעותיה ומניעה את ראשה מצד לצד. "טה-דה-דה", "פום-פום-פום" החלה לפזם עם המוסיקה, "איזה יופי של שיר, מי שר?". "זו להקה שעושה Death Metal והם שרים על השטן", השבתי. "נפלא, נפלא, להקה חמודה, תודיעי לי כשהם מופיעים בהיכל התרבות".

עשרים שנה חלפו ביעף, וההחלטה שלעולם לא אהיה כמו ההורים שלי לא עמדה במבחן המציאות. "איך את דומה לאמא שלך", אומרים לי כל החברים שפוגשים אותה. והם צודקים. את הקול, האינטונציה והבעות הפנים אני חולקת יחד איתה. אבל זה לא נגמר כאן. לפני כמה חודשים שמעתי מוסיקה ולפתע זה יצא ממני. "פום-פום-פום" פיזמתי ונקשתי באצבעותיי. "טה-דה-דה".

אנחנו דומות? אמא ובת במבחן הסלפי(קרדיט: Shutterstock)

מסתבר שאני לא לבד, ורובנו מתעוררות בוקר אחד ומגלות שהפכנו לאמא שלנו, למרבה הזוועה. זה יכול להיות גרוע יותר, כמובן, כי חלקנו מתעוררות ומגלות שהפכנו לאבא שלנו. מקבץ של נשים עימן שוחחתי היו תמימות דעים באשר לסוגיה המביכה. כך, למשל, מספרת ליסה: "כשהייתי בתיכון, נורא אהבתי ג'ינסים קרועים. לאחרונה שמתי לב שבכל פעם שאני רואה מישהי עם ג'ינס קרוע, אמא שלי משתלטת לי על המחשבות ואני הופכת להיות נורא שיפוטית: 'זה ממש לא יפה', 'כל הישבן שלך נשפך החוצה'. אני מבינה שזה אחלה להתלבש איך שבא לך, כך שההסבר היחיד הוא שיש פה איזה עניין עם דיבוק".

התפוח לא נופל

אך את הדיבוק הזה יהיה קשה להוציא. מחקר שנערך בשנת 2013 בבריטניה מצא כי מתוך 1000 נשים שנשאלו, כמחצית דיווחו שהן הפכו להיות אמא שלהן. לכאורה, נתון מעודד שמשאיר אותך עם סיכויים של 50-50, אבל גם אם עוד לא הפכת לאמא שלך, יש לך למה לצפות. מרבית הנחקרות (52%) דיווחו על מטמורפוזה לאמא שלהן בגילאים 30 עד 35, ועבור 26% מהן זה קרה רק בגילאי 35-40.

כאשר בדקו במה מתבטא הדמיון בין הבת לאם, מצאו כי 51% מהנחקרות ציינו שאימן היא "הדמות המשפיעה ביותר על חייהן". למקום השני ברשימת המשפיענים הגיעה האחות עם 18%, ולמקום השלישי הסבתא עם 10%, כי התפוחים לא נופלים רחוק מהעץ המשפחתי. 24% מהנחקרות ציינו כי יש להן הרגלים דומים לאלה של אימן (כמו צפייה באותן תכניות טלוויזיה), 16% חולקות תחביבים דומות, 15% משתמשות באותם ביטויים מטופשים ו-9% נמשכות לאותו סוג של גברים כמו אימן (כן, הן למעשה מתחתנות עם אבא שלהן. פרויד בטח מתהפך בקברו מרוב הנאה).

דוגמה לדמיון בהרגלים ניתן למצוא בעדותה של גילי. "אני דומה לאימי בהסתובבות עם ציוד עודף בתיק שנראה מיותר אך מתגלה כמציל חיים, ובנטייה לטפל בחולים סביבי. יש לי בתיק בית מרקחת קטן בדמות משככי כאבים, ערכת שפעת בחורף, מוצרי היגיינה, פלסטרים, משחת מנטה, נוזל לעדשות, פינצטה, וכמובן ערכות עונתיות כגון גרביים להחלפה בחורף ומניפות בקיץ, אולר וסיכות לשיער ושני סוגי אטמים ומספריים".

"52% מהנשאלות הבינו שהן דומות לאמא שלהן בסביבות גיל ה-30"(קרדיט: Shutterstock)

"חכה שאבא יגיע"

מחקרים רבים מצאו שנערים מחקים את הוריהם במגוון של התנהגויות, למשל בהרגלי נהיגה ואפילו בצריכת ירקות ופירות. אולם ישנו פער של מעל לעשור עד שההרגלים האלה משתלטים על התנהגותם. למעשה, רק 5% מהנשים הנחקרות ציינו שהן החלו להתנהג כמו אמא שלהן כבר בשנות ה-20 לחייהן.

את ההסבר לכך שאנחנו הופכות לאמא שלנו החל משנות השלושים לחיינו אפשר למצוא במגוון של סיבות, כאשר המרכזית שבהן היא ההורות. יותר משליש מהנחקרות ציינו את הפיכתן לראשונה לאם כמאורע שבעקבותיו הפכו לא רק לאמא לתינוק אלא גם לאמא של עצמן. הנתון הזה הגיוני לחלוטין כשחושבים על כך שמודל ההורות שנחשפו אליו היה מודל ההורות של הוריהן.

כך למשל מספרת יעל: "'אל תאכל את השוקולד עכשיו, זה יהרוס לך את התיאבון. בשביל מה עמדתי פה להכין לך ארוחת צהריים? זהו, ממחר מפסיקה לבשל ותאכלו רק סנדביצים'. אמא שלי. אני. כולנו אומרים את המשפטים האלה בשלב כזה או אחר, למרות שהם לא באמת עוזרים, וגם התיאבון לא באמת נהרס, הם בסך הכל גורמים לך לאכול את הממתקים שהחבאת רק אחרי שהילדים נרדמים".

קרן, לעומת זאת, אספה משפטים אחרים מאימה. "'חכה שאבא ישמע' או 'בבית שלנו לא צועקים' (כן, בסדר), 'זה יגמר בבכי' ו'אוף אני כמו מלצרית, קחו לבד'. מה שעצוב הוא שלמרות שאנחנו מבטיחים שנתנהג אחרת מההורים שלנו, זה ארגז הכלים שלנו להורות שהבאנו מהבית, והרגלים קשה לשנות".

גם שרון גילתה את הדמיון לאמא שלה דרך ההורות: "זה קרה ביום בו התחלתי לקרוא לילדים שלי, ברגעים שאני מתעצבנת עליהם, בשמות של האחים שלי. אח"כ יצא לי מהפה המשפט הציורי שאינו בעל כל משמעות לילדים: 'הכסף לא גדל על עצים'. אני גם מבאסת אותם כמו שאמא שלי ביאסה אותי כשהיתה חייבת, פשוט חייבת, לשים ראש ולישון צהרים. אבל הכי גרוע זה שהמוזיקה של הגדולה נשמעת לי כמו רעש טורדני, והמוזיקה שלי נשמעת לה טרחנית".

הסבר נוסף לנסיגה אל ההתנהגויות המוכרות מהבית עם תחילת העשור הרביעי לחיים בכלל ועם הפיכתנו להורים בפרט, ניתן למצוא מתחום מדעי המח. אנו מתוכנתים להתפתח דרך אינטראקציות עם אנשים אחרים, ומאחר שההורים והאחים הם האנשים העיקריים איתם הפעוטות נמצאים באינטראקציה, יש להתנהגותם השפעה מכרעת על הנפש שלנו.

זה גנטי

במהלך החיים אנו מפתחים אינטראקציות עם אנשים אחרים - חברים, מורים או בני זוג - שמלמדים את המח שלנו דפוסים חדשים שיכולים לשנות את תחושת העצמי שלנו. אם כך, מדוע אנחנו נסוגים להתנהגויות שנראות ונשמעות כמו אמא שלנו? מדען מח בשם דניאל סגל, טוען כי הנוירונים שלנו מחפשים נתיבי פעולה מוכרים. אנו יכולים לשנות את הנתיבים האלה, אבל אינטראקציות מוכרות גורמות לנוירונים להסתדר בחזרה לפי הדפוסים הישנים. זה מה שקורה כאשר אנחנו שומעים את עצמנו חוזרים על ביטויים מוכרים מהילדות או במקרה הזה – על משפטים שהבטחנו לעצמנו שלעולם לא נאמר לילדינו.

אפילו אם עשינו מאמצים כדי להיות שונים, אנחנו עדיין הופכים להיות ההורים שלנו בגלל תגובה המוטמעת עמוק בתוך המח שלנו. על התגובה הזאת ניתן ללמוד מהעדות של דור: "ביום בו נחרדתי שאני אמא שלי, צעקתי על חברה: 'את תישארי רווקה כל החיים אם לא תצאי לבלות!' ואז רגע עם עצמי, עיניים מסתכלות דרום מזרח בהשפלה, רגע של הבנה פנימית עמוקה. לפני שהספקתי להגיב היא ניתקה את הטלפון, ונשארתי פולנייה לבדה בחושך בזמן שכבר הספקתי להתלונן עם עצמי שהרצפה לא מספיק נקייה".

גם אם הצלחנו לדלג מעל משוכות החינוך והנתיבים הקוגניטיביים, אל לנו לשכוח כי יש אספקטים של הפיכה לאמא שלנו שאינם בשליטתנו. אחרי הכל, אנו חולקים די.אנ.איי עם ההורים שלנו, והגנטיקה קובעת 80% מהתכונות החיצוניות שלנו, כך שגם אם לא סיגלנו את מאפייניהם ההתנהגותיים של ההורים שלנו, יום יבוא ונתבונן במראה וישתקפו ממנה פניה של אמא שלנו. מחקר שנערך ע"י מנתחים פלסטיים בקליפורניה בשנת 2009 מצא שאמהות ובנות נוטות להזדקן בפנים באותה הצורה, ובעיקר באזור העיניים.

בסופו של דבר, המאבק כנגד הפיכתנו לאמא שלנו הוא מלחמה בטחנות רוח. ובשביל מה בעצם? ברטרוספקטיבה, אמא שלנו עשתה עבודה לא רעה בכלל. היא הרי גידלה אותנו, לא?

אוהבת אותך, אמא!