"דני קולינס": אל פאצ'ינו בתור אדם פשוט

כמו ג'ק ניקולסון, גם אל פאצ'ינו שייך לסוג השחקנים שהמניירות שלהם הפכו כה מזוהות עד שהם מתקשים בגילום דמותם של אנשים רגילים. הם מוכרים מדי, נושאים מטען תרבותי אדיר של הופעות בלתי נשכחות, והמניירות המוכרות שלהם זכו לשלל חיקויים ופרודיות. התפקידים המשמעותיים ביותר של פאצ'ינו בעשור האחרון היו בטלוויזיה, וכל דמות שגילם היתה גדולה מהחיים בהתנהגותה ייחודית אם לא המעוותת (רוי כהן, ד"ר ג'ק קרבוקיאן, פיל ספקטור).

הנושא העיקרי של סרטו האחרון "דני קולינס" הוא ההתמודדות עם קושי של דמות בקליבר של "אל פאצ'ינו" לחזור להיות "אדם רגיל". זוהי דרמה קומית חביבה על זמר ותיק ומפורסם שמחליט לבצע שינוי עמוק בחייו: לנסות וליצור מוזיקה בעלת ערך, לפגוש לראשונה את הבן שנולד לו מקשר סתמי שהתרחש לפני עשרות שנים.

זוהי עבודת הבימוי הראשונה של התסריטאי דן פוגלמן. עבודותיו הקודמות היו בסרטי אנימציה של פיקסר (סדרת "מכוניות") ודיסני ("בולט", "פלונטר"), או בקומדיות שברובן לא היו יותר מבינוניות ("אמא מלווה", "טיפש, מטורף, מאוהב", "סוף סוף ווגאס"). התסריט של "דני קולינס" אינו קפיצת מדרגה ביחס לעבודותיו הקודמות. נדמה שהסרט מעדיף לא להיכנס למחוזות מורכבים מדי מבחינה פסיכולוגית. התוצאה היא תנודות לא אמינות בהתנהגותו של קולינס, כמו גם בתגובות של הסובבים אותו לשינוים אלו. בחלקו האחרון של הסרט בעיה זו בולטת במיוחד.

ביקורת סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:

• "תפוחים מן המדבר": קונפליקט מוכר וממוחזר
• "מרדף לוהט": כוכבות חמות, סרט קר
• "הזדמנות נוספת": בייבי לאניסטר
• "הון אנושי": שווה להשקיע בסרט הזה
  

בתחילת הסרט אנו פוגשים את הזמר הצעיר דני קולינס (אריק מייקל רוי), בשנת 1971. הוא מרואיין ע"י עיתונאי רוק (ניק אופרמן) המשווה אותו לאלילו ג'ון לנון, ומבטיח לו קריירה ארוכה ומשגשגת אם רק יחפוץ.

אל פאצ'ינו ב"דני קולינס"

בקפיצה של 44 שנים קדימה, קולינס המבוגר (פאצ'ינו) הוא אכן הצלחה גדולה - אך חייו ריקים. בביתו המפואר בוגדת בו ארוסתו הצעירה. בהופעותיו נשים בעשור השביעי והשמיני לחייהן מנופפות בידיהן לצלילי הלהיט המפורסם שלו "היי בייבי דול" שאותו הוא שר בפעם-המי-יודע-כמה. אדם שהפחד מכישלון מנע ממנו לכתוב שיר חדש כבר למעלה משלושים שנה, ושאת חוסר הסיפוק שלו מנסה לשכך באמצעות אלכוהול וקוקאין.

במסיבת יום ההולדת שלו הוא מקבל מתנה מיוחדת מפרנק גרובמן (כריסטופר פלאמר), האמרגן הוותיק וחברו הטוב. זהו מכתב שכתב ג'ון לנון לזמר המתחיל דני קולינס ושמעולם לא הגיע ליעדו. לנון ניסה לתת עצה שתסייע לו להתמודד עם ההצלחה ולהישאר אמן אמיתי.

הגילוי המאוחר של המסר שלא הגיע מטלטל את האדם שהוא הפך להיות. הוא מפרק את הקשר המזויף עם הארוסה, משעה את מסע ההופעות, ועובר למגורים בחדר פשוט במלון הילטון בניו ג'רזי - מקום שממנו הוא ינסה ליצור קשר עם המשפחה של בנו תום (בובי קנבלה). אך הבן זועם על האב שידע על קיומו ומעולם לא טרח ליצור קשר. הוא שקוע בחייו הפשוטים עם אשתו הנחמדה (ג'ניפר גארנר) ובתו החמודה וההיפראקטיבית (ג'יזל אייזנברג). הכניסה לחייהם תדרוש סבלנות ושילוב של שטיקים של נדיבות מצידו של קולינס עם רגעים של כנות ומחוות אנושיות.

הבסיס העלילתי של האדם המפורסם והמנותק מהחיים הרגילים המנסה בעקבות הארה להמציא עצמו מחדש - הוא מעושה. השימוש המתמשך לאורך כל הסרט במבחר שיריו של ג'ון לנון המעידים באופן אירוני על הדרך בה התפתחו חייו של קולינס - מוגזם ואפילו גובל בהפרעה מעצבנת. וצריך לציין גם את הרגעים שבהם פאצ'ינו שר, רגעים שהם אולי הכרחיים לעלילה, אבל חוויה אקוסטית מפוקפקת למדי.

ג'ניפר גארנר וג'יזל אייזנברג ב"דני קולינס"

מה שכן ישנו הוא רגעים אנושיים נחמדים, ועבודה של שחקנים מיומנים. מלבד הופעתו החביבה של כריסטופר פלאמר, הסרט משתמש גם באנט בניננג כמנהלת המלון אחריה מחזר קולינס בעקביות,

והמייצגת סוג חדש של קשר בוגר ומאופק יותר מאלו בהם הוא מורגל - קשר שלתוכו משולבת האפשרות של קולינס לחזור ולכתוב שירים "בעלי ערך" (אם כי השיר שאותו הוא כותב ושר במהלך הסרט רחוק מאוד מלהישמע ככזה).

הסיפור של הסרט מבוסס על מכתב שאותו כתב לנון בשנת 1971 לזמור הפולק הצעיר סטיב טילסטון, ושבו השיא לו עצה על המשמעות של השגת עושר. מכאן העלילה מתפתחת לכיוון שלה. טילסטון מעולם לא היה כה מצליח או מפורסם כמו קולינס, והגילוי של עובדת קיומו של המכתב לא גרמה לו לנסות ולהסיט את חייו למסלול שונה. בכל הנוגע לאל פאצ'ינו, דווקא באמצעות גילום "הדמות הגדולה" של קולינס, הוא מצליח להתקרב לרגעים אנושיים יותר מכפי שהיו לי על מסך הקולנוע מזה שנים רבות והתוצאה מהנה גם אם מוגבלת.

"דני קולינס" (ארצות הברית) - במאי: דן פוגלמן, שחקנים ראשיים: אל פאצ'ינו, אנט בנינג, כריסטופר פלאמר, ג'ניפר גארנר ובובי קנבלה. אורך הסרט: 106 דקות.