שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    אם תחכו מספיק - גם הבוס שלכם יפוטר
    קרה לכם שחבר מהעבר פתאום נזכר לבקש מכם טובה, או שהבוס לשעבר רדף אחריכם כדי שתעזרו לו למצוא עבודה? בשוק העבודה גם אם אתם בתפקידים בכירים, אסור לנוח. ואלה שלוקים בחטא היוהרה, מוצאים את עצמם בזריזות לבד וללא כל עזרה

    איך שגלגל מסתובב - זוכרים את השיר הזה של שמוליק קראוס? הוא תמיד מתנגן לי בראש כשמישהו שרציתי שיהיה לקוח שלנו לא החזיר לי טלפון, או מנע מהצוות שלי פרויקט נחשק רק כי אמרנו לו את האמת שלא רצה לשמוע. יכול להיות שהוא גם חש מאויים ממני כי הוא "גבר גבר" מהסיירת, שלא לומר "ביג שוט" בוגר וורטון למינהל עסקים ושאיש (בטח לא אישה) יגיד לו שהוא טועה ושהניהול הלקוי שלו מביא את ארגונו אל פי התהום. 

     

    לטורים נוספים של אורית-קלייר ארזי בערוץ קריירה :

     

    כשמנהל כזה מתחיל לרדוף אחרי השכם והערב במייל, בסמס או במשרד, במתיקות אין קץ של "היי מה קורה מזמן לא דיברנו", או "אנחנו חייבים להיפגש לקפה", כאילו הוא אחי האובד, אני יודעת - הוא מחפש עבודה.

     

    קרה לכם? לבטח כן, בצורה זו או אחרת. זה יכול להיות חבר ילדות קרוב שנעלם ללא הסבר, או קרוב משפחה שלא רצה כל קשר - אנשים שרציתם בחייכם האישיים או המקצועיים, אך לא רצו בכם ופתאום נזכרו בכם כי הם צריכים משהו.

     

    כמובן שחידוש קשרים מהעבר לגיטימי וראוי. לעתים הדרכים התפצלו סתם כך מטבע החיים, ללא עוולה כלשהי או תחושת פגיעה מסיבות שונות. אולי הפסקתם לעבוד יחד כי אחד מכם עבר לחברה אחרת, אולי התפתחתם בכיווני קריירה שונים.

     

    במקרה כזה חידוש הקשר עם קולגות, בוסים, כפיפים, לקוחות או ספקים עשוי להיות נעים ומשמח, בבחינת התרפקות על נוסטלגיה או חיבור מחדש ל"אנשים טובים באמצע הדרך". כמובן שכמו בכל קשר בינאישי, הוא פותח מעגלים חדשים ואינסופיים של נטוורקינג (רישות) שעשויים לסייע תעסוקתית או עסקית גם לכם בעתיד – וזה תמיד טוב.

     

    אבל מה אם מדובר באדם שעשה לכם עוול כלשהו, מקצועי או אישי? מה אם הוא סתם לא התייחס והייתם שקופים עבורו כי ממרום מעמדו הקודם הוא לא היה זקוק לכם? לבטח חידוש קשר באופן שהודגם לעיל נעדר אינטליגנציה רגשית במקרה הטוב, ומעורר גיחוך במקרה הרע. בכל מקרה הוא לא אפקטיבי.

     (index open) (index open)
    (index open)
     

    חטא היוהרה

    שוב ושוב הצוות שלי ואני נתקלים בבעלי תפקידים בכירים בארגונים, שפשוט אינם מבינים, במובן העמוק ביותר של המילה, שהכבוד והיקר להם הם זוכים, ניתנים להם אך ורק בזכות ה"טייטל" שלהם וממש לא, או הרבה פחות, בזכות מעלותיהם. כמובן שיש מי שראויים בכל מקרה, גם ללא הטייטל, משום שמדובר באנשים מקצועיים ומוכשרים שעשו את כל הדרך למעלה וכעת רוצים ליהנות מ"מנעמי השלטון". זה דווקא לגיטימי ביותר.

     

    מיותר לציין שלגיטימי ואפילו מחויב המציאות שבכירים יסננו כמה שיותר מהפונים אליהם, או שמישהו יעשה זאת עבורם, אחרת לא יוכלו לבצע את עבודתם. הכל שאלה של סגנון: האם הדבר נעשה באופן מכבד, או באופן "מנפנף" המקטין את הצד השני.

     

    בכיר חכם, מבחינה ניהולית, אנושית ופוליטית כאחד, יקפיד בכבודם של ה"נחותים" ממנו ארגונית או עסקית. אחר, "לא יספור" אותם, "לא יראה אותם ממטר", וייפול לבור השכיח מכולם: ה-היבריס. חטא היוהרה. לא בכדי אחת העצות הידועות והבדוקות בעולם התאגידי האמריקני היא: אל תאמין להתלהבות ממך.

     

    התנהלות לא ראויה כלפי קולגות, כפיפים, לקוחות או ספקים, מקוממת במיוחד כשמדובר באנשים בינוניים ומטה באיכותם, שאיכשהו התברגו לתפקידם הנוכחי. וגם כאלה שאינם בכירים אך שה"טייטל" שלהם מהווה כוח תעסוקתי כי הוא יוקרתי בשוק העבודה או פנים-ארגונית, ו/או כי יש ביכולתם לבחור את העובדים והספקים שלהם ולכן הם מחוזרים מבית ומחוץ.

     

    בעלי תפקידים אלה מבלבלים בין התפקיד והזכויות המגיעות עם התפקיד (ובצדק יש זכויות כאלה), לבין הזכויות אותן הוא צריך להשיג לבד, בזכות אישיותו ויחסיו עם הבריות. כלומר, הם חושבים שהיחס המכובד והמחמיא שהם מקבלים אוטומטית נובע מהם אישית, בעוד שחלק ניכר ממנו נובע, כאמור מן הטייטל הסקסי.

     (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    (צילום: shutterstock)
     

    אלו שחושבים שלעולם חוסן

    כשאני נתקלת בבכירים כאלה מרשים לעצמם להיות מגעילים לסביבתם וחושבים שלעולם חוסן, אני מזכירה לעצמי בלב שהם עוד יגלו איך העולם נראה באמת כשיצטרכו להוכיח שווי שוק אמיתי, מעורטלים מהטייטל הנושא אותם כעת ברום, ואני נתקלת בהם כל הזמן.

     

    הנה למשל מנהל בכיר שבמשך שנים "נפנף" אותי כספקית ולאחר שהועזב מתפקידו והיה בטוח שתוך שנייה כל העולם חוטף אותו – נשאר מובטל זמן רב עד היום, כבר למעלה משלוש שנים. חשוב להדגיש: אבטלה היא עניין עצוב וחמור ביותר, כך שבשום אופן אין לשמוח לאידו של איש בהקשר זה!

     

    הוא התקשר אלי עטור במילות חנופה מביכות, ביכה את העובדה ש"לא יצא לנו לעבוד יחד" תוך שהוא מעדיף לשכוח שזו היתה בחירה לחלוטין שלו ובשליטתו, ורצה שאעזור לו למצוא עבודה חדשה או שאקח אותו כיועץ לצוות שלי (!) – הצוות אותו לא טרח לשקול כלל כספק, בעודו בתפקידו.

     

    ולכן, הכלי הנצחי, שנכון תמיד, ואותו יש ליישם, הוא: יחד עם כל ההכרה הראויה בערך העצמי של בכירים או בעלי שררה ארגונית, חובה עליהם גם לשמור על מידה של צניעות כדי לשמור את הכל בפרופורציה הנכונה. זכור: זה לא (רק) אתה, חביבי. זה התפקיד.

     

    אז אתם מאמינים בקארמה?  

    במקרה הנ"ל חשבתי לרגע לענות לו בישירות חדה, כמגיע לו, ולציין בפניו את האמת: שאין לו הכישורים המתאימים והאיכויות הנדרשות לעבודה בצוות שלי או להמלצה שלי בפני אחרים. במילים אחרות, להזכיר לו "איך שגלגל מסתובב".

     

    למען האמת, הגם שהשיר התנגן בראשי לאורך כל השיחה, ריחמתי עליו ופשוט נהגתי בחביבות מקצועית, לא יותר. לא רומסים אדם הנמצא למטה, ועם זאת, גם אין צורך לנהוג בצביעות מעושה.

     

    ולשאלת הקארמה – ג'וליה רוברטס ב"אישה יפה" מאמינה בה, ועוד איך: היא חוזרת למוכרת בחנות הבגדים היוקרתית שסירבה למכור לה יום קודם (האמת, בצדק, לאור מראיה והתנהגותה אז), לאחר סיבוב שופינג מטורף ואומרת לה:

     

    - את עובדת על עמלה, נכון?

    - כן, עונה המוכרת

    היא מנופפת בשקיות השופינג וסונטת בה: ביג מיסטייק. ביג. היוג' !

     

     

    הכותבת היא מנכ"ל BossProblem יעוץ והדרכה להצלחה בעבודה, יועצת ארגונית בכירה ופסיכולוגית חברתית 

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים