התאהבתי, קיוויתי אך גם הפעם נפרדו ממני
אולי אני רק מחפשת בחורה שתשבור לי את הלב כדי שאוכל להגיד לעצמי: "אמרתי לך", או "הנה, בדיוק כמו שחשבת, גם הפעם את לא ראויה לאהבה". ואולי אני מנסה להתאים את עצמי לכל בחורה, במקום להיות פשוט אני
"היי יעל, מאוד מעריכה אותך ומאחלת לך את כל הטוב שבעולם. אני לא חושבת שיהיה נכון להמשיך לדבר. מצטערת. אני שוחה בבלאגנים שלי ולא פנויה לתת לך את המענה שמגיע לך".
לפני שבוע קיבלתי את ההודעה הזאת מסילביה ומשהו בי עדיין לא מוכן להרפות ולהמשיך הלאה. סילביה ואני כנראה לא נועדנו להיות ביחד, ואין לי בעיה להשלים עם זה (בעזרת גלידת וניל-עוגיות ומרתון של "האנטומיה של גריי"), אבל מה שמשגע אותי זה שכל הקשרים האחרונים שלי הסתיימו בדיוק אותו דבר. כנראה שיש דפוס מסוים שרודף אותי ואני לא מצליחה לשנות אותו. כדי להבין מה בדיוק השתבש בדרך ולמה כל מי שאני רוצה - לא רוצה אותי, צריך לחזור אחורה בזמן, אל אותם קשרים ידועים לשמצה.
עוד בנושא:
איך שרדתי 7 דייטים ראשונים בחודש אחד
פתאום הבנתי: הבחור המסוכן הזה הוא אני
בין השתיקות
הקיץ הקודם הוקדש כולו לבילויים ופלירטוטים, וכך פלרטטתי את דרכי אל לבה של ר', אותה הכרתי במסיבת גג סטרייטית למהדרין. רקדנו, דיברנו, היא הזמינה אותי לצ'ייסר וכשהיא הלכה היא הביאה לי חיבוק ואת מספר הטלפון שלה. היה לה ריח שהוא שילוב בין וויסקי לסיגריות זולות, אבל לי זה לא היה אכפת כי לא עצרתי לרגע לחשוב עליה כמשהו שהוא פחות ממושלם.
התמלאתי באושר כשהיא החזיקה לי את היד בזמן שהלכנו ברחוב, אהבתי לצאת איתה כל לילה ולשתות ביחד את כל הבר, והכי אהבתי את הספונטניות שלה ואת זה שהיא לא הייתה צפויה. לילה אחד היא הגיעה בלי הזמנה וקראה לי מתחת לחלון, לילה אחר היא עצרה אותי באמצע המשפט והצמידה אותי בנשיקה סוערת על מכונית חונה ברחוב סואן. "את חושבת יותר מדי, שמת לב לזה?" הייתה אומרת לי ומתחילה לרוץ הביתה, ואני מאחוריה, לא מבינה לאן יש למהר.
ערב קיצי אחד ישבנו על החוף וברגע בלתי צפוי היא אמרה לי שיש בינינו יותר מדי פערים והיא חושבת שכדאי שנפסיק לפני שנהפוך להיות משהו רציני. היא לא הסבירה מה בדיוק מפריע לה בי, אבל אני הבנתי בין השתיקות שלה שאני איננה מה שהיא מחפשת כרגע, וכך נגמר לו הקיץ.
מ' הגיעה בדיוק בזמן, היא גרה בעיירת חוף צפונית וציורית. בזמנה הפנוי היא מנגנת על פסנתר והיא פחות מתחברת לסצנה של המסיבות. אהבתי להיות איתה, להריח את הבושם המתוק שלה, לבשל ביחד ארוחות ערב צמחוניות ולראות סרט על הספה. אפילו התפאורה הייתה מושלמת, ממש כמו בסרטים, עם הגשם הדופק על החלון והים ברקע. הקצב היה רגוע יותר ויכולתי לחשוב כמה שאני רוצה ולשתף אותה בכל מה שעולה לי בראש. הכל היה צפוי בגלל פערי המרחק, כי נדרשנו לתכנן מראש מתי ניסע לבקר אחת את השנייה ואיך בדיוק הערב המשותף הולך להיראות.
אני חושבת שהייתי מאושרת, במיוחד כי רציתי להיות הבחורה הטובה הזאת. החלפתי את הסיגריות בריצה לאורך הטיילת, את האלכוהול בשיחות נפש ואת הרחמים העצמיים בתחושה של ניצחון. האופוריה שלי הסתיימה לילה אחד כשהיא הגיעה אליי, התיישבה על קצה המיטה שלי והתחילה לבכות. היא לא אמרה הרבה, רק חזרה על אותם משפטים. משהו בסגנון "אני לא יודעת מה לא בסדר איתי, אני רק יודעת שכרגע נכון לי להקשיב לעצמי ואני רוצה להיות לבד".
פשוט להיות אני
וכך חלף לו החורף, והרחתי את הריח המתוק מדי שלה על נשים אחרות בתחנת אוטובוס, באמצע הרחוב או בעבודה. הריח שלה ריחף סביבי כמו עננה, ואני נחסמתי רגשית ונשארתי תלויה באוויר, עד שהגיעה סילביה, השאירה בי את סימניה ולבסוף עזבה כמו אחרות לפניה. אני עדיין לא מבינה עד הסוף מה השתבש הפעם, אבל התחושה התבוסתנית הזאת הופכת להיות מוכרת וכמעט שהתרגלתי אליה.
אולי אני רק מחפשת בחורה שתשבור לי את הלב כדי שאוכל להגיד לעצמי: "אמרתי לך", או "הנה, בדיוק כמו שחשבת, גם הפעם את לא ראויה לאהבה". אולי אני מנסה להתאים את עצמי לכל בחורה, במקום להיות פשוט אני. מי שזאת לא תהיה.
ומה עכשיו? הקיץ שוב כאן, הים פתוח, מסיבות גג ממלאות את הרחוב ואני מוכנה שוב לאהוב. לא בכאילו, אלא באמת. הפעם הגיע הזמן לכתוב סיפור חדש. סיפור בו אני הגיבורה ואני מכתיבה את העלילה, בלי להתאים את עצמי אל האופי או הקצב של הצד השני. למרות התבוסה הצורבת אני מוכנה להתחיל מחדש ולאהוב בפעם הראשונה גם את עצמי.
לפנייה לכתב/ת 
