לא רב איתה יותר, רק מהנהן. תמיד מהנהן
הג'ינג'ית הציעה בילוי משפחתי בחוף הים, אך לרון, שממש מתעב את הים, נמאס לריב ולהתווכח איתה כל פעם מחדש. אז הוא מצא פתרון
עוד טורים של רון רוזן:
הכל היה בסדר עד שנולד הטרוריסט הקטן
מה ביקשתי? ערסל ונחת מהאישה והילדים?
ואז הקטנה שלי השוותה אותי לדוב פדינגטון
את טקטיקת ההנהון המזוגג גיליתי רק לפני כמה חודשים, שזה כשלעצמו מעט מביך. הרי אנחנו חיים ביחד כבר שמונה שנים עוד מעט, ובדיעבד יכולתי לחסוך נהרות של מריבות מיותרות על ידי שימוש פשוט בטקטיקה. גאוני כמה שזה קל. אני פשוט מסכים להכל. ה-כ-ל הולך, מיד, בלי הסתייגויות ובאופן גורף. מסיבת גבינות ויין אצלנו לשמונה זוגות חברים? הנהון. הכי טעים גבינות. נופש בקוסטה בראווה לשבועיים בלי הילדים בקיץ? הנהון. הכי פסטורלי קוסטה בראווה. קעקוע לשנינו עם השמות של הילדים על האף? הנהון. הכי מיוחד על האף.
לקפל את הר הכביסה המטורף שבלמעלה שלו צריך מסכות חמצן כי דליל שם? עד כאן! זה לא. כי אם בזה אני אהנהן בטעות, זה עוד עלול להתממש. וזה היופי עם הג'ינג'ית שלי, כי כל השאר לא! לעולם לא! אין שום סיכוי שיגיעו אלינו אי פעם שמונה זוגות חברים, כי בפועל נשאר לנו חבר אחד (וגם איתו לא דיברתי חודשים). אין שום סיכוי שניסע לסופר פארם בלי הילדים, אז לפאקינג קוסטה בראווה? אה-הא. שניה.
אז אני מהנהן. מה אכפת לי להנהן? אני מהנהן ומהנהן בלי סוף מאז שעליתי על העניין הזה. עד היום זה לא עלה לנו שקל, לא קעקענו כלום על האף של אף אחד ואני בעל מושלם שזורם עם הכל. כי אצל הג'ינג'ית שלי יש תהום פעורה בין המאוויים האינסופיים נטולי השיקול הכלכלי, הפיזי, הרציונלי או האחר מכל סוג, לבין יכולת הביצוע שלא באמת קיימת. בתהום הזו ממש, אני יושב לי ומהנהן ומזדגג ושוב מהנהן והחיים ממשיכים.
בדרך אל הים
שבת. חמש ועשרים בבוקר. הילד מעיר אותי כשהוא דופק לי בראש עם הספר של כספיון וצורח "טאקטיק טאקטיק", שזה בשפה שלו - בעצם, אין לי מושג מה זה בשפה שלו, אבל תמיד כשהוא אומר את זה מיד אחר כך הוא שובר משהו. אז קמתי עצבני, וגיליתי שהג'ינג'ית לא לידי. אוי לא! היא במטבח מכינה לנו כריכים לים. "זין!", חשבתי. "הלכה השבת".
קצת אחרי ארבע חזרנו מהים. הילדים אכלו שם מלא אבטיח, השתוללו במים והקיאו המון, במים, באוטו, עליי. כשהגענו הביתה מפוצצים בחול הילדים רצו והתיישבו על הספה בסלון. שאגתי שיעופו למקלחת. הילדה נבהלה ובכתה בטרוף. הקטן הקיא על הספה וחייך. אני נשרפתי בפנים וכאב לי. השרירים כאבו לי. הרגשתי כמו אחרי גיבוש לסיירת.
"מאמי, אתה עוזר לי עם הכביסה? יש ערמות לקפל", היא צעקה לי מהסלון. הנה זה מתחיל...
"תקשיבי נשמה שלי, אני לא רוצה להיות בוטה מידי אבל...",
"יואו!" היא חתכה אותי, "בא לי שנעשה מנוי לכולנו לקאנטרי ושניצבע את הסלון בכחול! ובא לי נודלס. שנזמין? מה אתה אומר מאמי?"
"שכחי מזה" עניתי בעצבים. "לא יקרה. לא נודלס, לא כחול בסלון ולא קאנטרי. מבינה? ותביאי לי ת'כביסה, אני אקפל". היא זרקה עליי הר של בגדים והסתובבה. אני די משוכנע שבשניה הזאת ראיתי אותה מחייכת.
לפנייה לכתב/ת 
