"משימה סוף": ממש לא הכל ורוד

שנות התיכון, יודעים כולם, הן ממש לא פיקניק. האהבות הראשונות, הפדיחות מול החברים לשכבה, המבוגרים שקוראים אותך לסדר, סוכנת הנשק הבלונדינית שרוצה במותך. רגע, מה?

כן, ב"משימה סוף" ("Barely Lethal"), קומדיית הנעורים אפופת האקשן של הבמאי קייל ניומן ("Fanboys"), זוהי בסך הכל שגרת יומה של הגיבורה הצעירה והאקס-מתנקשת. לצערה, עברה האלים צץ לו בין השיעורים ומנסה להשיבה לשורותיו. לצער הצופים, עברו העשיר של הז'אנר מהדהד גם הוא בין שורות הדיאלוגים הלא שנונים והסיטואציות המוכרות מדי - ומוכיח את הסרט כניסיון כושל להיכנס לפנתאון סרטי הנעורים לדורותיהם.

עם העבר הזה נפתח הסרט. אנו נחשפים לפרסקוט, בית ספר סודי במימון ממשלתי המחנך ילדות קטנות להפוך למכונות הרג גדולות מהחיים. קרבה וחברויות אין שם, אבל רימונים, אקדחים ומכוניות מהירות יש בשפע. מי שמנהל את המסדר המנוכר ביד רמה הוא מקסוול הארדמן, אותו מגלם סמואל ל. ג'קסון בטייק נוסף על טייפ-קאסט הפושע האלים וחד הלשון שפועל הפעם בשירות החוק.

עוד ביקורות סרטים בערוץ הקולנוע:

• הסיפור של אדליין
• חיסול ממוקד
• המילים הטובות
• סאן אנדראס
  

מוקדם יותר השנה כיכב ג'קסון ב"קינגסמן: השירות החשאי" שעסק גם הוא בתוכנית לסוכנים חשאיים בהתהוות. כאן, בהנהגתו את הגרסה הנשית של אותו מוסד, הוא אמון בין היתר על הכשרתה של הגיבורה שלנו, 83 - מספר שהוא שם (היילי סטיינפלד), שגדלה להיות מתנקשת מדופלמת.

סמואל ל. ג'קסון והיילי סטיינפלד ב"משימה סוף"

אבל רצח ומכות בצד, 83 רוצה בכל מאודה לברוח ולהפוך לילדה אמיתית, או יותר נכון לתיכוניסטית קלת דעת שכל דאגותיה הן בגדים ובנים יפים יותר ופחות. לטובת העניין היא מביימת את מותה ויוצאת לחופשי, לא לפני שהיא מבצעת תחקיר מקיף שעיקרו צפייה אובססיבית בשלל סרטי נעורים, החל מ"ילדות רעות" ו"קלולס" ועד ל"מועדון ארוחת הבוקר" ו"יפה בוורוד".

חמושה להנַחתה בכל קלישאות ההתבגרות שידע המסך, כמו גם בסט כישורים קטלניים, ובשם חדש - מייגן, היא נרשמת לתוכנית לחילופי תלמידים ומתמסרת לחוויית התיכון, במטרה לפצחה. ואולם, מה שמתחיל כהבטחה משובבת להעמיד כמה סטריאוטיפים ממסדרונות בית הספר במקומם, נופל בהדרגה לאותם סטריאוטיפים בדיוק, מינוס השנינות או קסם הראשוניות שאפיינה את נוכחותם בסרטי המקור של ג'ון יוז ושות'.

"משימה סוף"

כשחבורת מעודדות מציעה למייגן לשבת לצדן בארוחת הצהריים, פוטרת אותן האחרונה בטענה שמדובר בתכסיס חברתי כלשהו מאסכולת "ילדות רעות", וצועדת משם בגאון. אך הרפלקסיביות המשעשעת הזו, שהינה הרמה ברוכה להנְחתה סאטירית, נעלמת כלעומת שבאה מרגע שהאהבה נכנסת לתמונה.

כדמותה של מולי רינגוולד ב"יפה בוורוד", שמה לה מייגן למטרה לכבוש את לבו של החתיך הבית ספרי - מעין גרסה עוללית למראה של ג'ון מאייר בגילומו של טובי סבסטיאן - זאת בעוד שהיא נותרת עיוורת לחיזוריו של הגיק-הבעצם-מדליק, שאוהב אותה באמת (בגילומו של תומאס מאן. כן, זה השם).

משולש האהבה הממוחזר הזה, על גביו נמתח הסרט עד סופו, נכתב כמובן במודע ("לעזאזל, רינגוולד", מכנה את מייגן חברתה, כשהראשונה משתפת ברצונה לקחת את הבחור הלוהט לנשף הסיום). כמוהו נכתבה גם דמות האב של החנון חולה האהבה, שממש רוצה לדבר עמו על סמים ובנות (ע"ע האבא ב"אמריקן פאי"), או מונטאז' החלפת הבגדים השאול בפלקטיות, ובלי יותר מידי ספקטקל, מ"קלולס" ומכמעט כל סרט בנות שאי פעם צולם.

הרפרורים הללו ורבים נוספים נותרים ברובם ברמת האזכור וההעתקה ואינם מפותחים מעבר לעצם הופעתם או אמירתם. ובהיעדר דברי השנינה, הדמויות שמעוררות הזדהות, הדיאלוגים העוקצניים והנכונים לרוח התקופה או סתם משפטים שמשוועים להפוך לקאץ' פרייזס - נשאלת השאלה מדוע לא לוותר על "משימה סוף" ולצפות במקומו באותם סרטי נעורים שהפכו בגין כל אלו למיתולוגיים?

רפרורים לאייטיז. "משימה סוף"

סופי טרנר והיילי סטיינפלד. משחקי ספסל הלימודים