בכיף אשכב איתך, אבל לישון זה כבר עסק אחר
כשהייתי בזוגיות ארוכת שנים, שינה משותפת הייתה אחד הדברים שהכי אהבתי. אז מדוע היום זה כל כך מפחיד אותי?
עוד בנושא:
פתאום הבנתי: הבחור המסוכן הזה הוא אני
אם אני באה, זה רק למטרות שינה. בלי סקס
לאחר שיטוט סרק בדירה ומציאת מטלות שיעסיקו אותי (חובה ברגעים אלה להעביר מטלית לחה על הטלוויזיה, היא מאובקת נורא), אני נכנע ונכנס למיטה בעצמי. אני משאיר את הטלוויזיה דלוקה, שיהיה ברור שאנחנו לא ישנים פה ביחד הלילה, אנחנו סך הכל מנמנמים. כשאני מנסה לגעת בו, אני מבין שיש לי עסק עם חי-מת, הבנאדם אשכרה קרס לתוך מיטתי. אני שוכב לי על הגב ומנסה להבין איך אני מביים את הסצנה הזאת. הסיכוי שאני אירדם עכשיו הוא כמו הסיכוי שהוא יזנק מהמיטה ויתחיל לרקוד מקרנה בתחתונים.
הייאוש לא נעשה נוח
ככל שהשעות עוברות, הנחירות של אמיר תופסות תאוצה והייאוש שלי אט אט הופך לחרדה. כשאני כבר מצליח איכשהו לתפוס תנומה של כמה דקות, סיירת פחי האשפה של תל אביב כהרגלה לא מאכזבת, ומשתמשת במנופים, צעקות וחבטות כדי להזכיר לי שהלילה הזה רחוק מלהיגמר. אני נזכר שלפני שהבחור איבד את ההכרה, כשעוד היה לנו כיף, הוא ציין שהוא עובד מחר בבוקר. הוא מתכנן ללכת מפה ישר לעבודה? כי אם כן, אני בצרות צרורות, כי השעה כבר חמש בבוקר. אני מתחיל קצת לשנוא אותו. שוכב לי במיטה ונוחר את חייו. אם זה לא אונס שינה אני לא יודע מה זה. אני רק זוכר שלא אמרתי כן.
אני אוסף את חוסר החשק שיש לי לגעת בבחור החצוף ששרוע לצידי ומנסה ליזום סוג של סקס פיקטיבי שיעיר אותו מהתרדמת המסתורית שתקפה אותו, אך ללא הועיל. בלוק. גופה. אם הוא לא היה נוחר, עוד הייתי יכול להניח שנשמתו כבר צרורה אי שם בצרור החיים. רגע. הטלפון שלו זרוק על השולחן. הללויה! הסימן היפה והמושלם הזה של השעון המעורר בצד ימין של האייפון מעולם לא העביר בי כאלה צמרמורות של התרגשות. אפל, אני מאוהב בכם! אתם תאגיד מושלם!
כשאני מנסה לפתוח את השעון ולגלות את השעה המיועדת, אני נתקל בקוד גישה. לא, זה לא התאריך של יום ההולדת שלו. חלומי מתנפץ לרסיסים. אפל, אני שונא אתכם! קפיטליסטים ארורים! את השעות הבאות אני מעביר במיטה, שוכב על הגב ומתפלל לאלוהים או ליקום שיעזרו לי. על הבחור שלידי אני כבר לא יכול להסתכל, בטח שלא לשמוע. בשעה עשר כנראה הגיעו התפילות למישהו שם למעלה ואני שומע את הסימפוניה האלוהית של השעון המעורר שלו. מעולם לא התרגשתי והצטמררתי למשמע שעון מעורר.
אני מתהפך ומחייך לי לעצמי, ליל הבלהות הסתיים. הבחור קם, משתיק אותו וחוזר למיטה. הוא תופס ומחבק אותי ואני עומד לאבד את שפיותי. כמה רמזים גסים וחוסר תקשורת בסיסי מצידי מובילים לכך שבשעה עשר ושלושים בדיוק, אנחנו נפרדים בדלת הדירה. "היה כיף, צריך לעשות את זה עוד פעם השבוע", הוא פולט. "כן, בכיף", אני עונה, תוך כדי שאני סוגר עליו את הדלת עם דגש על הרב בריח. אז ככה מרגיש בן ערובה שניצל ברגע האחרון, רגע לפני ששפיותו נפרדת ממנו.
דייט דהוי בפיג'מות
כשהייתי בזוגיות ארוכת שנים, שינה משותפת הייתה אחד הדברים שהכי אהבתי. אז מדוע היום זה כל כך מפחיד אותי? ובכן, בזמן שבלילה אני יכול להיות מה שבא לי, להיראות כמו שאני רוצה וללחוש את כל הדברים הנכונים באוזן, בבוקר אין לי יותר ברירה אלא להיות אני כמו שאני באמת, בלי המסכות, התחפושות והאלכוהול. בבוקר אני צריך להיות הבחור המגניב מאתמול בלילה - רק שאני לא באמת כזה, בטח לא כשאני נפוח משינה ומתקשה להרכיב משפט של שלוש מילים. בבוקר אני לא מצחיק, לא פוטוגני ובעיקר נבוך. איך בחור שילך לישון איתי בלילה לא יתאכזב לגלות את מה שאני בבוקר? הדייט הראשון והזוהר של הלילה יקבל טוויסט ויהפוך מיד לדייט שני דהוי של תה בפיג'מות.
שינה משותפת - מקומה בדייט חמישי מבחינתי. כי אם תחשבו על זה, שינה היא הסקס החדש, ומתוקף היותה הסקס החדש היא גם צריכה להיות בהסכמה. לא באים ונכנסים לאנשים לנשמה בלי לשאול, כמו שלא נכנסים להם לגוף בלי לשאול. אינטימיות זה דבר שצריך לבנות. להישאר לישון בלי הסכמה זה רק עוד ניסיון להאיץ את התהליך הזה וזה לא מתאים לי כרגע.
מיותר לציין שאני ואמיר לא דיברנו מאז. גבר שלא מתקשר אחרי סקס הוא מניאק. אלא שאין לי שום בעיה להתקשר שלוש פעמים ביום אחרי סקס, אבל המציאות מוכיחה שאחרי לילה כפוי של שינה משותפת, הטלפון שלי מסרב לשתף פעולה, הוא עייף.
לפנייה לכתב/ת 
