שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "סיפור מהחיים": שיעור חופשי באזרחות

    יהודים, מוסלמים, דת, אנטישמיות וזכר השואה - כל אלה צצים בכיתה אחת בדרמה הצרפתית "סיפור מהחיים". יש פה טיפול מעניין בסוגיות אקטואליות, אלא שלעתים זה נראה קצת יותר מדי כמו סרט חינוכי לתלמידי תיכון

    קחו כמה תלמידי תיכון בעייתיים מרקע סוציו-אקונומי נמוך ומוצא אתני מגוון, שימו אותם בכיתת לחץ אחת, מקמו סביבה מנהל או כמה הורים אדישים - והרי לכם מתכון לבלגן שחבל על הזמן. עכשיו פתחו את הדלת, הכניסו את המורה המסורה וה -לרוב, אם כי לא תמיד - לבנה, ומה קיבלנו? גאולה.

     

    הפורמט להלן, המוכר היטב משלל סרטי "מורה מהסרטים" (ע"ע "סיכון מחושב", "יומני החופש" ורבים נוספים), הוא בבסיס "סיפור מהחיים" ("Les Heritiers") של הבמאית-תסריטאית ארוכת השם, מארי-קסטי מנסיון-שאר ("באולינג"). הסרט מבקש אמנם לרבד את התבנית הצפויה בכמה נושאים בוערים מהשיח הצרפתי העכשווי, ביניהם איסלמופוביה, גילויי אנטישמיות ושאלת צביון הדת בבתי הספר החילוניים. אלו, על אף נפיצותם, נותרים מחוץ לכותלי הכיתה והפיתוח הראוי, ומפנים מקום להעברה דידקטית של מסרים אחרים, חשובים בהחלט אך מורכבים פחות לעיכול.

     

    את התסריט כתבה מנסיון-שאר יחד עם אחמד דראמה בן ה-21, המגלם בסרט את אחד התלמידים. דראמה למד בבית הספר על שם לאון בלום שבקרטיי וזיכרונות התיכון הפרטיים שלו מכיתתה של מורה חדורת אידיאלים בשם אן אנג'לס, הם שהביאו אותה אל המסך. שם, הופכת אן אנג'לס לאן גגן (בגילומה של אריאן אסקריד), ומובא סיפורה האמיתי של המורה להיסטוריה, המעודדת דווקא את תלמידי כיתתה הסוררים להשתתף בתחרות שנתית בין בתי ספר בנושא "ילדים ונוער תחת השלטון הנאצי".

     

    התלמידים, מרביתם מוסלמים ולצדם גם יהודים ונוצרים, מסרבים תחילה, ומצהירים כי לבטח ייכשלו. אבל הגברת גגן מפצירה בהם להתגבר על הבדלי הרקע והמוצא, תוך הזדהות עם נושא השואה מתוך המכנה המשותף - היותם נערים צעירים המתמודדים, כמו הילדים ההם ועל אף אלף אלפי הבדלות, עם תהליך ההתבגרות. ואכן, בתהליך הלמידה מצליחים הצעירים מהרקעים השונים להתעלם מהדעות הקדומות ולעבוד יחדיו בשם הצורך לזכור ולא לשכוח בהווה את זוועות העבר שבקושי הכירו.

     

    המסר החברתי החשוב הזה - ובפרט הדגש לחשיבות למידת השואה בקרב תלמידים שאינם יהודים - עובר בסרט בדידקטיות שאינה בוחלת באמצעים של סחטנות רגשית, ביניהם מונולוגים ארכניים של מוטיבציה וריף פסנתר חוזר שמזכיר להפליא את "Let Her Go" של פסנג'ר ומסמן את רגעי הצביטה בלב.

     

    עוד ביקורות סרטים בערוץ הקולנוע:

     

    במידה רבה, לפנינו סרט טלוויזיה חינוכי במסווה, כשגם בחירות הבימוי הולכות עם המוכר והבטוח; המצלמה הרועדת "שרק מתעדת", הזוויות החופשיות וריבוי הקלוז-אפים על פני התלמידים שהולכים ומשתנים לטובה בסצנות שנשמרות ברובן בין כותלי הכיתה ובשאר מסגרות הלימוד (דוגמת מוזיאון השואה) - כל אלו מעוררים את ההשוואה הבלתי נמנעת ל"בין הקירות", סרטו זוכה דקל הזהב של הבמאי לורן קאנטה מ-2008.

     

    באחד הרגעים היותר מטלטלים בסרט, כשברקע הפסנתר, מאזינה הכיתה לסיפורו המפורט והכואב של ניצול שואה (לאון ציגל, ששרד את אושוויץ ובוכנוולד ונפטר אחרי צאת הסרט לאקרנים, בינואר 2015). בעיניים דומעות שואל אותו אחד התלמידים האם הדת והאמונה עזרו לו לעבור את הזוועה. "לא, אני בכלל אתאיסט מאז ומעולם", עונה ציגל המגלם את עצמו, ומוסיף שמה שהחזיק אותו ברגעים הקשים לא היה הדת אלא היה דווקא הרצון לחזור בחיים לחבר'ה, שיראו בו גיבור.

     

    אבל הדת שם, מקטבת את התלמידים ודורשת התייחסות כבר מראשית הסרט. בסצנת הפתיחה מגיעה בוגרת בית הספר ומבקשת לאסוף את תעודת הבגרות שלה. היא מוסלמית, עוטה רעלה, ולכן אחת המורות מסבירה לה בלקוניות שעל מנת לקבלה עליה להסיר את כיסוי הראש שאינו מתיישב עם עקרון החילוניות בבתי הספר ובמקומות ציבוריים שעוגן בחוק הצרפתי ב-2004. לא עוזרים תחנוניה וההצהרה שהצניעות היא בליבה. בשער בית הספר, עליו מתנוסס דגל צרפת, לא ייכנסו סממני הדת.

     

    גם בתוך הכיתה מסרבת הגברת גגן לבקשתו של תלמיד שמתאסלם להיקרא בשם מוסלמי, "עד שלא יסדיר זאת עם ההנהלה", שבהתאם תעביר לה רשימת שמות חדשה. בדרך הביתה מבית הספר אנחנו נתקלים בכתובת גרפיטי אנטישמית, או באביה של תלמידה יהודיה שמסרב להכיר בבן זוגה השחור והמוסלמי של בתו. הרגעים האקטואליים הללו עומדים כסצנות בפני עצמן, מנותקים. לו רק היתה המורה פותחת אותם לדיון כיתתי היה מקבל הסרט את העומק הראוי.

     

     

    אבל הסרט לא מבקש מצופיו לחשוב יותר מידי אלא לחשוב באופן ספציפי, חינוכי ושומר חוק. את הדיון בהפרדה בין חילון לדת, שאינה מקלה על חייהם של פלגים ספציפיים בחברה הצרפתית ובפרט על צעירי הפלגים הללו שנמצאים בשנים קריטיות בעיצוב העצמי, פוטרת גגן במסר הקסם של ההאחדה.

     

    נושאים טעונים נוספים, כמו הסכסוך היהודי-פלסטיני או הלוחמה המזוינת שהפעילה הממשלה הצרפתית נגד אזרחי אלג'יריה במהלך שנות מלחמת עצמאותה, נזרקים גם כן לחלל הכיתה. אך גם כאן מתעכבת המורה גגן אך ורק על ההבדל בין המקרים הללו לבין השואה. וכשהשואה היא הנושא המאחד, אין מקום לחלוק על חשיבותו. ועדיין, מדובר בנושא שהשחור והלבן בו מובהקים, בכוחו להחזיק סרטים שלמים, כשבזה שלפנינו לא נותרה היריעה לפיתוח והעמקה מתבקשת בשאר הגוונים.

     

    "סיפור מהחיים" (צרפת) - במאית: מארי-קסטי מנסיון-שאר. שחקנים ראשיים: אריאן אסקריד, אחמד דראמה ונעמי מרלאן. אורך הסרט: 105 דקות.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים