כשהפנטזיה הפכה למציאות, איבדתי עניין
כשהדיבורים על המעבר שלו לארץ הולכים ומתגברים, אני מרגיש את החרדה שמדגדגת לי מבפנים שאותה אני מנסה להדחיק: איפה הוא יגור? מה הוא יעשה פה? זה אומר שאנחנו חייבים להיות ביחד לתמיד? ואם אחרי שיעלה לארץ אני אתחרט?
בדיוק לפני שנה פגשתי את פבריציו. בין אזעקה לאזעקה בחום האיתן ההוא של יולי, פתחתי את הגריינדר, וחצי שעה אחרי זה פתחתי גם את הדלת לאיטלקי הגבוה שעמד בכניסה. פבריציו הגיע בשלוש בלילה וכשזינק בבהלה בשבע בבוקר מהמיטה, התברר לי שזהו יום הטיסה חזרה שלו לאיטליה. עד היום אני לא יודע להגיד בדיוק מה קרה בלילה הזה, אבל משהו שם תפס את שנינו בהפתעה.
בטורים הקודמים:
יש לנו משחק קבוע: לעבור על החתיכים באתר
בן ה-25 הזה יכול ללמד את כולנו איך לשחק
אחרי ארבע שעות שבהן בילינו יחד, שעתיים מהן בתזוזה ושעתיים בשינה, המשכנו לשמור על קשר וירטואלי. זה התחיל מהודעת טיסה נעימה בוואטסאפ, המשיך לשיר פרידה קיטשי בפייסבוק והסתיים בשיחת סקייפ ישר כשהוא נחת במילאנו. למרבה הפלא, שיחות הסקייפ הלכו והתגברו ותוך כדי התחלתי להכיר את הבחור מאחורי הסטוץ שנרקם בין אזעקה לאזעקה.
אחרי חודש שאנחנו בקשר כזה, פבריציו מזמין אותי אליו לאיטליה. בצעד לא אופייני לי וחסר תקדים לחלוטין, אני מחליט להיענות ולפגוש אותו שם. חיים פעם אחת. מה יהיה? איך הוא יהיה? אני בכלל לא מכיר אותו. חמישה ימים ביחד? אני סוגר את הפחדים שלי בקופסה וסוגר כרטיס טיסה.
גן עדן של מוצרלה ויין אדום
הטיול לאיטליה היה אחד מהדברים האלה שאנשים עושים ואז מתרפקים עליהם עד סוף החיים. הרגשתי למשך חמישה ימים שאני חי בסרט זר מלווה בפסקול משובח של אוכל איכותי. כל יום אנחנו נוסעים באוטו שלו בצפון איטליה, כשכל לילה אנחנו ישנים במלון בעיר אחרת: פירנצה, ונציה, מילאנו, ערים שרק ההגייה שלהם על השפתיים מעוררת בי את הרומנטיקן חסר התקנה שמסתתר עמוק בפנים.
פבריציו לקח אותי לכל המקומות שרק המקומיים מכירים - המסעדות הקטנות הכי אותנטיות והפינות הכי רומנטיות, תוך כדי שאנחנו אוכלים פטריות כמהין, מוצרלה ושותים הרבה יין אדום. במהלך הטיול הוא מספר לי כמה הוא התאהב בארץ ישראל שלנו ורוצה לגור בה, ואני, מצידי, מסתכל מסביבי על הגן עדן הקטן הזה שלו ולא כל כך מבין למה. כשמגיע רגע הפרידה בשדה התעופה במילאנו אני נחנק. למה עד שאני מכיר מישהו כזה מדהים הוא גר באיטליה?
אחרי שבוע, פבריציו שולח לי צילום מסך של כרטיס טיסה. הוא מגיע לארץ עוד חודש לחופשה של שבוע. אני מאושר. אני חייב לארגן לו חופשה מדהימה בארץ כמו זאת שהוא עשה לי. הוא מספר שהוא בודק אופציה לעבוד חוקית בארץ והוא ממש חושב על לעבור לגור פה. אני מנטרל את הלחץ שלי מהמחשבה הזאת וזורם איתו בתכנונים.
החופשה בארץ מתחילה מעולה. אני לוקח אותו למסעדות שוות בתל אביב, מכיר לו את החברים ואפילו את אמא שלי. כולם מתאהבים בו, כולל האמא. אני מרגיש בזוגיות לכל דבר. איפשהו באמצע החופשה, כשהדיבורים על המעבר שלו לארץ הולכים ומתגברים, אני מרגיש את החרדה שמדגדגת לי מבפנים שאותה אני מנסה להדחיק: איפה הוא יגור? מה הוא יעשה פה? זה אומר שאנחנו חייבים להיות ביחד לתמיד? ואם אחרי שיעלה לארץ אני אתחרט?
בשליש האחרון של החופשה אני מוצא את עצמי כבר חולה, עם 39 מעלות חום. אני גורר את עצמי בכוח לכל מיני דברים שתכננו, אני לא רוצה לבאס אותו. משהו בי מפוחד, לא רגוע והוא מרגיש את זה. כשאנחנו נפרדים בנתב"ג בשבת בבוקר, אני שוב נחנק, אבל הפעם מרגשות אשם. שבועיים אחר כך, כשפבריציו באיטליה ואני בישראל, הבנתי שאני לא באמת שם. משהו בי מבין שזה לא 'זה'. כשדיברתי על זה איתו הוא לא קיבל את זה טוב ולא רצה לשמוע ממני יותר. כשפניתי לקרובים אליי מתוסכל, גם הם הטיחו בי: "איך הרסת את זה? למה אתה חייב להרוס?".
רומנטיקן של פעם
אז כמו שאמרנו, מתחת לחזות הציניקנית המחוספסת מסתתר רומנטיקן של פעם. גם אני כמו אחרים חולם על אבירים וסוסים שיעמיסו אותי במהרה ויתנו גז למקום רחוק. פבריציו הוא אולי לא אביר, אבל בקלות נמשכתי לפנטזיית הדמות הרחוקה והלא מושגת שגרה לה אי שם בפרברי מילאנו, ושאני רק יכול לחלום שתחטוף אותי על סוס ברוח סערה, תחצה איתי את המזרח התיכון, ותיישב אותי בבית עתיק על גדות נהר איטלקי, שם נגלף גושי ענק של פרמז'ן ונאכל את הפסטה רק אל-דנטה.
הפנטזיה הזאת השאירה אותי מרוגש על אש קטנה לתקופה ארוכה. הכמיהה הזאת למשהו שאין לי אבל מחכה לי מעבר לפינה, נתנה לי בוסט של אדרנלין. אך כשהמשהו הזה הפך מוחשי ואמר "הנה אני פה", ההתרגשות הפכה למציאות ולשגרה, הכמיהה נעלמה ואיתה תחושת החיות הזאת. בטח ובטח כשכבר לא מדובר בבית קיץ על אגם גארדה, אלא בדירת חדר וחצי בפרישמן בן יהודה. זאת לא הפנטזיה שדמיינתי. כשהווליום של הרגש נחלש והדברים מגיעים לי מגש, משהו בי מרגיש קצת פחות חי.
כשהבנתי שפבריציו באמת מתכוון לעבור לגור בארץ, התחילו לצוץ מולי הפגמים שלו, נהיו סדקים בראי המושלם שהבטתי בו דרכו. יכול להיות שפתאום ראיתי את המציאות כפי שהיא - אנחנו לא באמת מתאימים, אני לא באמת נמשך אליו. אם אני מקלף את תדמית האיטלקי ממנו, אני רואה נשמה יפה שיש לי איתה חיבור מיוחד, אבל לא רומנטי. הוא אדם מדהים, אבל זה לא בן הזוג שלי. כנראה שאם הוא היה ישראלי, כבר באותו ליל קיץ של יולי בשנה שעברה, כבר אז הייתי מבין את זה.
לפנייה לכתב/ת 
