לא שואלים שאלות, ממשיכים הלאה
רעיה קור כיכבה בתיעוד המפורסם של העיתונאי רינו צרור מבית הכנסת בנווה דקלים. היא יודעת שהרבה שאלות עולות בעיקבות הגירוש מגוש קטיף. היא בטוחה שאי שם יש להן תשובה מצויינת
רעיה קור בבית הכנסת בנווה דקלים(0:44)
סעודיה מאיימת: נתקוף באיראן ללא תמיכה אמריקאית
מבחן בוזגלו: גדול משוררי מרוקו
כל מה שאיבדתי בשוג'עייה: שנה ל"צוק איתן"
נסע אותו מאסטר לזקן וביקש ללמוד ממנו את "מכת העורב". הזקן הסכים בשמחה אולם אמר שאיננו פנוי כעת לעניין, אולי בעוד כמה ימים, בינתיים הזמין אותו הזקן להשאר אצלו. בלית ברירה נשאר המאסטר אצל הזקן.
"האם תוכל לצבוע את הגדר המקיפה את החווה שלי?" שאל הזקן בנחת. "את כל הגדר??" שאל המסטר בפליאה "המשימה הזו תיקח לי שבוע!" "אם אינך יכול - אני מבין, תוכל לשוב עכשיו לביתך..." אמר הזקן. הבין המאסטר את הרמז ונרתם למשימה. לאחר שצבע את כל הגדר הזמין את הזקן לראות את הגדר הצבועה. "מה עשית???" נזעק הזקן. "מה קרה?" נבוך האיש. "ביקשתי שתצבע את הגדר בצבע ירוק ואילו אתה צבעת אותה בצבע חום! לא נורא, אינני כועס על בזבוז הצבע והזמן, תוכל לנסות שוב".
המאסטר ההמום לא האמין שעבד לשווא אך ידע כי אין טעם להתווכח עם הזקן והחל במלאכתו. לאחר שבוע נוסף, כאשר הראה את מעשה ידיו לזקן, כבר ודאי תנחשו כי הזקן נזעק פעם נוספת בטענה שהוא רצה גדר כחולה! וכך נאלץ פעם נוספת ידידנו לצבוע את הגדר.
בתום הצביעה השלישית הציע הזקן להתחיל בלימוד "מכת העורב" שהרי לשם כך הגיע.
כעבור שבוע של אימונים מפרכים הוכתר המאסטר כמומחה ל"מכת העורב" והזקן רצה להפרד לשלום. ביקש המאסטר לשאול את הזקן- מה היה עניין הגדר? הרי לא יתכן שאדם חכם ומלומד כמוהו יעשה תרגיל כזה סתם. ענה הזקן- "כדי להכות את מכת העורב יש לכווץ את אצבעות היד ולהכות בצורה מדויקת תוך הטיה מושלמת של פרק כף היד. כדי לאמן את השרירים של אזור זה יש צורך במשך כמה שבועות להניע את פרק כף היד למעלה ולמטה במשך ימים שלמים. האם אתה מכיר מישהו המסוגל לאימון כזה? לכן ביקשתיך שתצבע את הגדר- וכך בלי לשים לב התאמנת, חיזקת שריריך והיית מוכן לתרגול מכת העורב עצמה...".
<<עשור להתנתקות: פרויקט מיוחד>>
כמו אותו מאסטר- גם אנחנו נעים במציאות ורואים רק צד אחד, מאד פשוט שלה. אולם למציאות יש צדדים עלומים, הכנות נסתרות לקראת הבאות. לעיתים נגלה אחרי תקופה מה היתה המטרה הסמויה של מקרה מסוים שקרה לנו, ובדרך כלל לא נדע לעולם.
עם הנצח לא מפחד
לפני עשר שנים בדיוק נעקרו אלפי משפחות מבתיהן.זה הסיפור האישי שלי ושל משפחתי.
לפני עשר שנים בדיוק נעקרו 25 יישובים בגוש קטיף וצפון השומרון. זה הסיפור המקומי, סיפור ההתיישבות החלוצית ופריחת הארץ.
לפני עשר שנים בדיוק עם ישראל היה מוכן לוותר על חלקי ארץ, לגדוע אברים מאברי הארץ ולמסור למרצחים. זה הסיפור הלאומי. הכאב האמיתי. הסיפור הישראלי.
אבל מה היה הסיפור האמיתי? מדוע הינו צריכים לעבור את כל זה?
מה עומד מאחורי ה"אימונים" המפרכים שלנו? כמה גדרות נאלצנו לצבוע? כמה חיילים ואזרחים שילמו ומשלמים מדי יום מחירים כבדים על מה שקרה? מה המחיר שעוד נשלם? איזה שריר המציאות המורכבת הזו מאלצת אותנו לחזק? מה נולד במציאות בעקבות הגירוש?
עם ישראל חי בפרספקטיבה של 2000 שנה. אלפי שנות גלות לא הרחיקו אותנו מהחזון והשאיפות הלאומיות. ודאי שלא עקירה אחת, ניתוק אחד של העם מהראיה הכוללת, או עשר שנים של התמודדויות אישיות, מקומיות או לאומיות.
עם ישראל חי! נוהג סבא של בעלי, ניצול שואה, לחתום כל שיחה.
עם ישראל חי!
חי, נושם, מתקדם.
לא נשב, אלא מחפש את עומק המציאות.
מדינת ישראל היא חלומה של האומה כבר אלפי שנים. מסתבר שיש לנו עוד כברת דרך לעבור כדי שהאומה המופלאה הזו תהיה ראויה למקומות האלו שנטשנו, ראויה למדרגות גבוהות יותר בחומר וברוח.
המזל הוא שעם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה.
