פעמיים קורס מ"כים
מאיר ליוש הודח מקורס מ"כים לאחר שביקש להשתחרר ממשימות הגרוש. מאוחר יותר הוא הפך לקצין ונלחם בעזה כתף אל כתף עם המפקדים שהדיחו אותו. 10 שנים להתנתקות - פרוייקט מיוחד
שבוע לאחר מכן, נסעתי לבקר חבר בנווה דקלים ולהשתתף באירוסיו של חבר נוסף. הודיעו שמתארגנים לצאת לאזכרה על הציר במקום הרצח. הגענו למקום והשתתפנו באזכרה ולאחריה פנינו לרכבים כדי לחזור חזרה לנווה דקלים. מספר שניות אחרי שעלינו לרכב שמענו צרורות מכיוון דרום, והבנו שיורים עלינו. ירדתי מהרכב ונשכבתי על הרצפה, כשבתל שמאחורי אני רואה את החול ניתז מפגיעות הכדורים. עמי שקד, הקב"ט, עבר בין כל הרכבים כדי לוודא שכולם בסדר, ובין רכב לרכב תפס "זיג" וביצע מספר יריות לעבר המקום בו היו המחבלים. לאחר דקות ארוכות על הרצפה, בד בבד עם הגעתם של כוחות צבא וטנקים שביצעו ירי לעבר המחבלים, הגיע אוטובוס ממוגן ואסף את כולנו לעבר מחסום כיסופים. התמונה שחרוטה אצלי בזיכרון מאז הייתה דמותו של האב והבעל, דוד חטואל, עומד, איתן, חזק. הוא לא היה נראה כאדם שלפני שבוע חרב עליו עולמו, ושעכשיו טרחו להזכיר לו את זה.
<<עוד באתר ערוץ 20>>
ב-25 לאוגוסט 2004 התגייסתי לגדוד "נצח יהודה". סיימתי טירונות ואימון מתקדם, ויצאתי לקורס מכי"ם מוקדם. כבר בכניסה לקורס מכי"ם הצהירו בפנינו המפקדים – "אתם הולכים לקחת חלק בהיסטוריה של מדינת ישראל. אתם הולכים להיות אלו שיבצעו את המשימה הקשה בתולדות צה"ל – ההתנתקות". שמענו, והמשכנו הלאה. קיווינו שגל הזעם הזה יעבור ודברים ישתנו גם בגישתם של המפקדים, והקורס יהיה קורס מכי"ם לחיל הרגלים, ללא השתתפות בהתנתקות.
קיווינו? תקוות שווא.
<<כנסו לעמוד הוידאו של ערוץ 20>>
לא עבר יום בו הזכירו לנו שתפקידנו הוא לבצע את כל המוטל עלינו בנחישות וברגישות. שאנחנו חיילים של צבא הגנה לישראל וככאלה אנחנו מחויבים למלא כל פקודה באשר היא. לקחו אותנו לסדנא במדרשת בן גוריון בשדה בוקר, בה עשו שיחה מיוחדת לחיילי המחלקה שלנו שהייתה המחלקה עם אחוז הדתיים הגבוה בפלוגה, בה עימתו אותנו עם סיפור אלטלנה והצדיקו את מעשיו של בן גוריון ללא יכולת להתווכח. האמירה הייתה – "כשצריך, יורים גם על אחים". בהמשך אותו היום, התקיים שיח נוסף עם מפקד המחלקה, בו נשמעו אמירות מתריסות כלפי אותם רבנים "מסיתים" לכאורה שהתנגדו להתנתקות. אחד מהחיילים יצא בכעס מהכיתה לאחר שמפקד המחלקה סירב להתנצל על אמירה חריפה כנגד הרב של אותו חייל. סיימנו את היום בתחושה שהקורס הזה לא הולך לכיוון טוב.
מספר שבועות לאחר מכן, התקיים יום עיון באחד מבתי הספר בדימונה. כותרת היום הייתה "הכנה למבצע יד לאחים". בתוכנית - שיעור מבוא, דיונים בכיתות על חופש הביטוי, ולקינוח סימולציות. התלבטתי.
איני מאמין בסרבנות. לא הסכמתי עם הקולות הקוראים לסירוב פקודה המוני בצבא. האמנתי שהצבא יבין לרגשותיהם של חייליו ולא ייאלץ אותם להתמודד עם הסיטואציה הקשה הזו. אבל ככל ששוחחתי, וככל שניסיתי להגיע להבנה עם מישהו מהמפקדים, גיליתי יותר ויותר אטימות. התנהגות רובוטית לא מוסברת, יחד עם עלייה בקשיחות ככל שעבר הזמן וככל שרבו הבקשות.
נכנסתי לשיעור הראשון בו הציגו את גוש קטיף וחבל עזה, והסבירו כמה תושבים יש בכל מקום ומה מהות הפקודה של "יד לאחים". את השיעור העביר הסמ"פ של הפלוגה. הוא עצמו היה בן לתושבי יהודה ושומרון, שבחר בדרך אחרת מהוריו. בתשובות שסיפק לחיילים ששאלו הוא ענה ש"צבא הגנה לישראל מבצע כל משימה המוטלת עליו, ואנחנו מחוייבים לבצע אותה".
השיעור הבא היה דיון על גבולות חופש הביטוי, מהי הסתה, מהי התבטאות לא לגיטימית, ואיפה עובר הגבול ביניהן. לאחר מכן התחלקנו לכיתות עם המפקדים האישיים שלנו.
המפקד עמד מול הכיתה, בחר שני חיילים מתוך הקבוצה, והקריא את המשימה: "אתם, חייל העומד במחסום הכניסה לגוש קטיף, וחברו תושב גוש קטיף שרוצה לחזור הביתה, אך הגוש סגור, ואין כניסה לאף אחד, גם לא לתושבי הגוש. תפקידכם הוא להציג את הסיטואציה בדרככם שלכם, ולאחר מכן נקיים דיון בנושא. תצעקו, תיאבקו מילולית, תיכנסו בכל מאודכם לתפקיד".
נעמדתי. אמרתי לו בשקט ובלי התלהמות שאיני מסוגל לקחת חלק בדבר הזה. החברים הכי קרובים אליי הם תושבי גוש קטיף, וקשה לי לקחת חלק בסיטואציה שמדמה התמודדות מולם. יצאתי מהכיתה. המפקד יצא אחריי. ציפיתי במקום מסוים שיבוא ויגיד לי – מאיר, תלך לנוח, תירגע קצת. נדבר מאוחר יותר. הוא אמר: "אתה מודע להשלכות של זה". וחזר פנימה.
מכאן הדרך הייתה קצרה. הועליתי לוועדת מ"מ בה מפקד המחלקה לא טרח לכבות להבות אלא הטיל עליי את כל האשמה של כל סרבן פקודה באשר הוא – בתולדות צה"ל. אמרתי לו שלא סירבתי פקודה, אלא רגשית, איני מסוגל לקחת חלק בדבר הזה. הוא סירב להקשיב והמשיך לצעוק עליי.
משם לוועדת מ"פ – שהבהיר לי שבמעשיי אני פוגע בצבא הגנה לישראל, ואני אהיה סמל ודוגמא לסרבנים בעתיד. טענתי בפניו את שטענתי בפני מפקד המחלקה. אמרתי לו שאין לי עניין לעורר פה בלאגן. ביקשתי ממנו שיתחשבו ויבינו שזה לא מהלך של סרבנות, כזה שבא להמריד את כולם, אלא בקשה אישית שלי לא לקחת חלק בדבר. (אפילו לשמואל מידד מארגון "חוננו" שהתקשר אליי באותם ימים כששמע את הסיפור, אמרתי שאיני מעוניין שהדבר יתפוס תהודה תקשורתית ואני אתמודד עם ההשלכות של המקרה בעצמי). המ"פ גילה גם הוא קשיחות ואטימות והעביר אותי הלאה לוועדת מג"ד שהיה אדיש ולא מתעניין - והעביר אותי ישירות למח"ט.
מחיר הסרבנות
ישבתי מולו, עם כל דרג הפיקוד, ממנו עד למפקד הכיתה שלי. הוא גער בי שאני יוצר מרד בצבא, ואחריי יבואו עוד הרבה סרבנים, ושאני פוגע בחוסנו של צה"ל. שאלתי אותו – למה בקשה אישית של חייל, לא לקחת חלק במשהו שמפריע לו, הופכת ל"מרד" כלל ארגוני. הוא סירב לענות באופן ישיר ואמר שמה שאני עושה זו "שביתה איטלקית" וזו סרבנות לכל דבר ועניין. חזרתי ואמרתי שאיני סרבן, ואיני מבצע שביתה איטלקית, אני בסך הכל מבקש לא לקחת חלק בתהליך. "בהצלחה. תחזור לגדוד שלך".
למחרת היום הזדכיתי על הציוד שלי באפסנאות, ועזבתי את קורס מכי"ם – חזרה לפלוגת המסלול בה התחלתי את השירות. כשהגעתי למשרדו של המג"ד בגדוד לשיחה אודות הסיבות לעזיבה, חששתי שעכשיו יוטלו עליי עונשים כי בזבזתי "הקצאה" למפקד עתידי לגדוד. החששות שלי התפוגגו בשנייה כשהמג"ד טפח על כתפי ואמר "אני נותן לך את כל הגיבוי שיש. עשית את זה נכון, ומכובד".
כשהגעתי לישיבה לאחר זמן מה לביקור, הגעתי לבוש במדים. נכנסתי לחדר שהיה שלי לפני שהתגייסתי, ומצאתי שם חבורה די גדולה של תלמידי הישיבה, תושבי גוש קטיף, במהלך דיון סוער. בן רגע כל הזעם שהיה בחדר הופנה אליי. שתקתי, כי הבנתי את העולם הרגשי בו הם נמצאים. הבוז למדים לא היה אישי כלפיי. הם חשו נבגדים בכל מאודם, ובצדק. (יותר מאוחר הם גם התנצלו, לא שהיה על מה).
לאחר שסיימתי את שירות ההסדר שלי חזרתי לישיבה. כשנה וחצי לאחר מכן, הרגשתי שהפרק של השירות הצבאי לא מוצה מבחינתי, וחזרתי לצבא לקורס מכי"ם נוסף בו הייתי החייל ה"זקן" ביותר (אפילו יותר ממפקד המחלקה) ויותר מאוחר יצאתי לקורס קצינים (במבצע עופרת יצוקה לקחתי חלק כצוער בגדוד "גפן" של בה"ד 1 כשתפסנו את גזרת היישוב נחל עוז), ולתפקיד בגדוד, עד שהשתחררתי במרץ 2010.
שוב בעזה
בקיץ האחרון, במבצע "צוק איתן" לקחתי חלק פעיל והגעתי כחלק מכוחות המילואים שהצטרפו לגדוד 17 של קורס מכי"ם – לחורשה הצמודה לצומת סעד. למקום הגיע גם גדוד 906 של ביסל"ח. כששאלתי משהו בענייני לוגיסטיקה הפנו אותי לסמג"ד 906, והכווינו אותי למקום בו הוא נמצא. הגעתי אליו וקראתי לו. הוא הסתובב אליי, ונעץ בי עיניים בתדהמה. שאלתי אותו אם הוא זוכר, הוא ענה לי שלא, אבל אני מוכר לו.
"אתה המ"פ שהדיח אותי מקורס מכי"ם בהתנתקות".
הוא הנהן בשתיקה.
"צחוק הגורל, לא? אתה הדחת אותי כשיצאנו מעזה, ועכשיו שנינו נכנסים אליה כדי להילחם. אל תדאג, 'סרבנות' לא תראה ממני".
לא ענה.
