נפגעי השוויון בשוק העבודה: העסקים הקטנים

• מניעת התעמרות בעבודה: עוד התנכלות למעסיקים
• עצמאי ומרוויח טוב? גם אתה בסכנה
• אתם לא בים: תתלבשו לעבודה בהתאם
  

1. ההיבט המגדרי

אין מחלוקת כי הממשק בית-עבודה הוא במרכזו של העומס הרגשי והתפעולי על הורים עובדים. עם זאת, הניסיון להתיר את ה"פלונטר" הזה על-ידי חקיקה, תוך התעלמות מן הבחירות האישיות, המגדריות והזוגיות ההפוכות הקורות בשטח, היא מתכון בדוק לסיבוכו עוד יותר. והדבר אכן כבר קורה: אימהות כאבות מגלגלים כל קושי אובייקטיבי בממשק בית-עבודה אל המדינה (שתחוקק חוקים) ואל המעסיקים (שישלמו עליהם).

זאת במקום לעצור לרגע, להתבונן פנימה אל דפוסי המשפחה שלהם, ולקחת אחריות על חלקן וחלקם במצב: מיצירת ה"פלונטר", דרך העצמתו ועד להנצחתו אבל קל יותר לחפש מתחת לפנס, מאשר להתבונן במראה, ולבצע שינויים מהותיים בתפיסות ובהתנהגויות. בכך, למרבה הצער, הנשים אשמות לא פחות מן הגברים. אולי אף יותר:

א. הן משתפות פעולה מרצון עם המצב שמכשיל אותן, למרות שביכולתן לגרום למהפיכה מיידית בנטל ההורות, לו רק ידרשו זאת בבית. כך למשל, מהרגע שתינוק נולד – כל מה שאימא עושה זה ה"נכון" וכל מה שהאבא עושה זה ה"לא נכון", גם כשלשניהם זה הילד הראשון - כך ששניהם לא באמת בעלי ניסיון.

ב. הן אלה שאמורות להרוויח מן השינוי, ולכן אמורות להתגייס לו יותר. אך למרות זאת, הן לא מתגייסות למיגור אי-השיוויון ההורי באופן מלא, או שהן אמביוולנטיות לגביו. כך למשל, נשים רבות קובלות על-כך שהחקיקה החדשה סביב השיוויון ההורי, יחד עם הפמיניזם שאפשר אותה, לא משאירים כביכול דבר לנחלת האישה בלבד כבעבר.

חלקן מצרות על-כך וחלקן מאויימות מכך, כי הן רואות בכך אובדן ה"נשיות". זאת במקום לראות את אינספור האפשרויות הנוספות והחדשות הנפתחות בפניהן, כולל הגדרה מעודכנת ורחבה יותר של נשיות, במקום זו שקיבעה אותן במטבח ממנו הן שמחות לצאת ככלות הכל. כלומר, החוקים שעוזרים להן "לצאת מן המטבח", מתקבלים על-ידן עצמן באמביוולנטיות. ואכן, רק אחוזים בודדים של אבות ממשו את זכותם לחופשת לידה על חשבון חלק מזו של האם - החלטה שברור שהם לא יכולים היו לקבל לבדם. 

מי מחפש קייטנות?

יש דוגמאות נוספות, ייחודיות לחופש הגדול, שכולנו מכירים מהשטח. כך למשל, מי מחפש את הקייטנות, משווה מחירים, בודק עם הילד מה הוא רוצה, עוקב מה צריך להביא בכל יום כמו בגד ים, מגבת לבריכה, מימיה וכובע, טרוד במציאת סידור לשאר הקיץ, מחפש הפעלות ונמצא על הטלפון לפתרון-מרחוק של דילמות ארוחת הצהרים ופתרון מריבות בין אחים? האימהות.

(צילום: shutterstock)

האבות מבצעים ברוב המקרים פעולות טרניות שהאם האצילה להם, והיא זו גם שאחראית לתזכורות לביצוע (בארבע יש לו חוג קראטה) בקרה (העברת למייבש את חליפת הקראטה?) ואיכות (תצאו יותר מוקדם). האבות ה"חדשים" מעורבים יותר וחולקים מטלות, אך האחריות המיניסטריאלית עדיין מוטלת על האם. זה נכון גם חזוגות שהחלו את חייהם המשותפים באופן שיוויוני, עד להולדת הילדים.

השינוי לא יגיע מהחקיקה

לכן, כבר שנים שאני קוראת: נשים יקרות, עליכן לבחור: שליטה בבית או שוויון האם תסכימו לוותר על הכוח המוחלט בקבלת ההחלטות בבית ובגידול הילדים, כדי להפסיק לשלם על כך מחיר כה גבוה? בינתיים אתן עונות ברגליים ב"לא" מהדהד וברור, ולכן חקיקה לא תשנה זאת.

השינוי לא יגיע מהצד המשפטי, הוא יכול לקרות רק נורמטיבית. כלומר, התנהלות שונה בד' אמות, המחלחלת לציבור כולו. כל עוד נשים עובדות שהן גם אימהות ימשיכו לדבוק במה שאני מכנה "שיוויון עם כוכבית", כלומר שיוויון רק בהיבטים הנוחים לי, ו"כוכבית" לפירוט כל ההסתייגויות, אף חקיקה לא תעזור. היא רק תמנע ממעסיקים להעסיק נשים, או תקבע את שכרן כנמוך יותר, ובצדק.

2. ההיבט התעסוקתי-עסקי

למרבה הצער, החקיקה בארץ מוטה לכיוון אחד ברור וחד-משמעי: השכירים. האם מישהו חשב לאזן זאת בחקיקה מינימלית להגנת המעסיקים? לא. שכירים - ובכללם חברי הכנסת הג'ובניקים שלנו - עדיין מסרבים להפנים: מי שמניע את הכלכלה הם דווקא העסקים הקטנים והבינוניים הלא-סקסיים, שלא נסחרים בבורסה ושאיש לא קורא עליהם בעיתון.

ולמרות זאת, כל החקיקה ההורית, כמו גם דיני העבודה בכלל (רק בחודש שעבר ראינו את החוק המעורפל וחסר הפרופורציה למניעת התעמרות בעבודה), רק מוסיפים לדמוניזציה כלפי המעסיקים ברמת התפיסה ולהטייה ההזויה כנגדם, עד כדי סכנת קריסה של הכלכלה. זה יפה מאד לדרוש שיוויון-הורי. זה גם ראוי מכל בחינה. אך למה כל ערך ראוי שכזה הוא תמיד על חשבון המעסיקים? הקלות הבלתי נסבלת של חקיקה שמישהו אחר משלם עליה. נפלא, ואם על הדרך גם ניתן לגזור קופון "חברתי" – מה טוב. וזה בדיוק מוקד הסעיף הבא.

3. ההיבט החברתי-לאומי

כל ח"כ מירכתי הבית שרוצה לתפוס כותרת צריך להיראות "חברתי", כי זה הבון טון שפשה במקומותינו מאז המחאה. וכפי שהמחאה כשלה עקב הרבה "מודעות חברתית" אך מעט מאד שינוי חברתי ממשי, כולל שינוי חקיקתי, כך גם במקרה הנדון.

הכנסת והממשלה בכללה, אם כלל עושות משהו פרט להישרדות שלהן עצמן, מתמקדות בטיפול בסימפטום ולא בבעיה.

(צילום: shutterstock)

הספין החברתי התורן

רק טיפול אמתי בבעיות הליבה של המשק יביא שינוי. אבל גם אתם וגם אני כבר מבינים היטב שזה לא יקרה, מן הסיבות שתוארו לעיל. אז לפחות אל תשתפו פעולה עם אחיזת העיניים, ואל תקנו את הספין ה"חברתי" התורן בדמות כל הצעת חוק חדשה, גם אם על-פניה היא נראית צודקת (לשכירים, לא לעצמאים). ולא כי באמת אכפת לכם מהישרדות המעסיקים הקטנים והבינוניים (אף שזה אמור להיות אכפת לכם), אלא כי יש גבול לכמה אנחנו כציבור יכולים להמשיך לומר שיורד גשם כשיורקים עלינו.

בכלל, לו המדינה כל-כך דואגת לשיוויון הורי, תתכבד ותשלם כל הוצאה הכרוכה בכך בעצמה. למרבה הצער גם זה לא יפתור את העניין עד תומו, משום שחלק גדול מכספי המדינה מגיע מאותם מעסיקים קטנים ואומללים, כך שבכל מקרה הם ישלמו את המחיר. הם משלמי המסים הכי גבוהים כי אין להם ועד בריוני כמו לחלק מן השכירים, או רו"ח צמרת שילהטט בתכנון המס כמו לתאגידי-העל. הם גם נעדרי לוביסטים בכנסת או יכולת לתרום לפוליטיקאים כסף או ג'ובים. בתמורה הם מקבלים מהמדינה אפס אחד גדול בשירותים ובזמן אבטלה או מחלה.

הכותבת היא מנכ"ל BossProblem יעוץ והדרכה להצלחה בעבודה, יועצת ארגונית בכירה ופסיכולוגית חברתית