שתף קטע נבחר

אין זמן טוב למפגש מביך ולא צפוי עם האקס

עכשיו הוא עומד מולי עם החיוך הזה שלו, והגוף שלי מגיב כמו במלחמה, כמו שהוא לימד את עצמו כל החודשים האחרונים "כשאתה נתקל בפרצוף הזה, תברח!". והגוף יודע, הוא מרגיש שהולכת להיות פה תאונה, אבל במקום לשים גז הוא לוחץ חזק על הברקס וקופא במקום

תל אביב היא עיר קטנה. על כל 300 מטר מרובע נמצאים בזמן נתון שלושה אנשים שאני עשוי להכיר, ולא תמיד ארצה להציע להם חברות. ההיא שמלצרה איתי במסעדה התאילנדית, הבחורה שעשתה איתי יוגה בפושקר, הבחור שהתחלתי איתו בפייסבוק או מקבץ הנדבות הקבוע שבפינה. ופתאום, אי שם, מאחורי איזה שיח או סתם ככה באמצע הרחוב, הנה הוא, עומד מולי באור יום בכבודו ובעצמו, מיסטר אקס.

 

עוד בנושא:

מחקר: גברים מתגברים לאט יותר על פרידות 

למה אף הומו לא רוצה לעבור את גיל 34?

משפחה מודרנית: "גם שני האחים שלי גייז"

 

נכון, אצלי בראש הוא כבר מזמן נחטף על ידי הקומוניסטים ואבדו עקבותיו בקירגיסטן, אבל במדינת ישראל מסתבר, הוא עדיין נושם וקיים ואפילו מסתובב חופשי ברחובות. אָבַד מִן הָעוֹלָם, איננו אִתָּנוּ, הִגִּיעַ יוֹמוֹ, הִחְזִיר צִיּוּד, הִסְתַּלֵּק, עָבַר לְעוֹלַם שׁכולו טוֹב, שׁבק חָיִים - אלו הן רק כמה מהמילים הנרדפות למילה "אקס". אם אלה הקונוטציות למילה הקצרצרה הזאת, איך לא אתפלא כשאראה את האקס שלי חי ועוד מסתובב לו סתם ככה, ברחוב?

 

כמובן שמפגש כזה תמיד יהיה ברגע הכי לא נכון שיש. רגע לא נכון שקדם לו עוד רגע לא נכון שבו אני עומד מול המראה וחושב לעצמי :"אני רק ארד להביא שלוש בירות ועגבניה. נכון שאני נראה כמו מישהו שנרדם על הספסל ברחוב, אבל היי, את מי כבר אפגוש מתחת לבניין שלי?", אז כמובן שאותו אני אפגוש. אני, ה"בד הייר" והפיג'מה.

 

עכשיו הוא עומד מולי עם החיוך הזה שלו, והגוף שלי מגיב כמו במלחמה, כמו שהוא לימד את עצמו כל החודשים האחרונים - "כשאתה נתקל בפרצוף הזה, תברח"!. והגוף יודע, הוא מרגיש שהולכת להיות פה תאונה, אבל במקום לשים גז הוא לוחץ חזק על הברקס וקופא במקום.

 

"היי, איזה קטע, מה קורה?", אני שואל. חיבוק קטן, נשיקה והנה אנחנו כבר מדברים על הא ודא וכלום, תוך כדי שאני מתעלם לחלוטין מהנוכחות של החבר הכי טוב חסר האופי שלו שעומד בצד ומפקח עלינו. תוך כדי שיחה עוברות לי מחשבות על איך כל הדבר הענקי הזה שהיה בינינו, כל ההר געש האמוציונלי הזה, הוא עכשיו עוד שיחת חולין משעממת יותר מהשיחות של הזקנים בבית המרקחת.

 

"אז איפה אתה עובד עכשיו?", "כן, אני עדיין גר באותה דירה". מתחת לטקסט הבנאלי יש הרבה סאב-טקסט. בין השורות אני מחייך לעצמי ומבין שוב בפעם המאתיים למה אנחנו לא ביחד, ואני הכי שלם עם זה, מצד אחד, אבל מצד שני אני רוצה לשבור את החולין הזה ולשאול אותו 'אז איך עם החבר החדש שלך, נכון ששלי יותר גדול משלו?', או לספר לו על הבחור שיצאתי איתו ושהזכיר לי אותו, וגם להגיד שאני מתגעגע למטבוחה החריפה אש של אמא שלו ולאיך שהוא נהג להחליף לי מצעים בחצי דקה. אבל אני לא יכול. אנחנו ב'דיסטנס אקסים' עכשיו, מעמידים פנים שאנחנו סוג של חברים מהצבא.

 

מתחת להעמדות הפנים מסתתר סאב-טקסט גדול (צילום: Shutterstock) (צילום: Shutterstock)
מתחת להעמדות הפנים מסתתר סאב-טקסט גדול(צילום: Shutterstock)

 

והנה המחליף שלי מגיע, החבר החדש שלו שבדיוק מצטרף אלינו. זה היה לי ברור שהוא ימצא תוך שניה מישהו חדש. יש אנשים שנולדו לזוגיות, והיא מוצאת אותם בלי שהם בכלל מחפשים. מנגד, יש את הזאבים שמסתובבים בחבורות, שיכולים לחפש ולרחרח שנים באדמה ולא למצוא כלום.

 

"נעים מאוד", אני מושיט יד ומחייך את החיוך הכי אמביוולנטי בחיי. מצד אחד, עצרתי לעלם החמודות הזה במעבר חציה ברוטשילד לפני חודש, והשטן הקטן שישב לי על הכתף צרח: "תן גז!", ומצד שני הוא באמת נראה חמוד, אז טוב שחסתי על חייו. משהו בעיניים שלנו מבין אחד את השני. אני מבין עם איזה בן אדם הוא נמצא, יודע בדיוק איפה הדבש ואיפה העוקץ.

 

תחנות של החיים

אז מה הקטע של אקסים? למה תמיד מפגש איתם מכניס אותנו להיכון ודריכות? זה הרי בנאדם שאני יודע שאני לא רוצה להיות איתו, אני אומר תודה שזה נגמר ואפילו לא יודע אם אני עדיין נמשך אליו. אז למה הוא תמיד ישב במשבצת הקשה לעיכול הזאת? אני לא יודע איך אמורים להתנהג עם מישהו שבמשך שנים היה כל עולמי והכיר כל נקודה בגוף ובנפש שלי, והיום הוא עוד אחד מהאנשים שפוגשים ברחוב. איך יש אנשים שנשארים בקשר עם האקס והופכים להיות "ידידים"? מי אתם? ואיך לעזאזל אתם עומדים במשימה הבלתי אפשרית הזאת?

 

אני חי בשביל נוסטלגיה. אני מתרפק על כל דבר ורק מחפש טריגר בדמות שיר, ריח או תמונה בשביל ליפול שבוי לזיכרונות מתוקים ורחמים עצמיים. אבל עם השנים, אחרי שהדמעות התייבשו ואפילו שינייד אוקונור כבר לא יכלה לשמוע את עצמה יותר, חלחלה בי לאט לאט ההבנה שלכל אדם שמגיע לחיי יש תפקיד, וכשתפקידו מסתיים, התפקיד שלי הוא לשחרר אותו (משהו שאני מנסה לעבוד עליו בכל יום מחדש).

 

 

 

 

האקסים שלי הם תחנות, תחנות של החיים. כל אחד מהם מזכיר לי עוד שלב בהתבגרות שלי. עם כל אחד עברתי משהו. גדלתי. כל אחד שם לי מראה על חלק אחר שלי שלא יכולתי לראות בעצמי וכל אחד מהם לחץ לי על נקודות אחרות. ובגלל זה כל אחד מהם הוא סנטימנטלי. כמו שאומר המשפט הידוע "כל פרידה היא מוות קטן". אז כן, כל פרידה היא מוות. מכל אחד מהם נפרדתי גם מהאינטראקציה שלי ושלו, שרק לי ולו יש אותה ואין עוד כמוה בעולם.

 

בכל פרידה איבדתי פיסה של משהו שלא יחזור עם אף אחד אחר, ועם כל אקס יש את המשהו המיוחד הזה שהוא רק שלי ושלו, וגם אחרי שנים בנפרד, אני עדיין יכול לקלוט הבעה קטנה על הפנים שלו ולדעת מה מתחולל בנפש הזאת, שפעם הייתה הכי קרובה אליי בעולם, גם אם האינטראקציה איתה היום היא כמו עם המלצרית שעבדה איתי בתאילנדית.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: Shutterstock
הרגע שבו אתה מבין שהאקס שלך חי ומסתובב לו סתם ככה בעיר
צילום: Shutterstock
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים