חשיפה: כך ניסה הרב ליכטנשטיין להציל את בתי הכנסת

עם ההכרעה על פינוי היישוב היהודי מחבל עזה, עלתה שאלת היחס לבתי הכנסת במלוא חריפותה: להרוס? להשאיר לפלסטינים והם שיחריבו? הדילמה הייתה לדיון ציבורי סוער, וגררה חליפת מכתבים פומבית בין הרב הראשי לשעבר, אברהם שפירא, שפסק נחרצות כי "חל איסור מוחלט על כל חייל או שוטר להשתתף בהריסת בתי הכנסת" – לרב ד"ר אהרון ליכטנשטיין, ממנהיגי האורתודוכסיה המודרנית (וחתן פרס ישראל) - שביקש הבהרות על פסק זה.

מכתבו של הרב ליכטנשטיין

הפולמוס הציבורי הגיע לפתחו של בג"ץ, שנדרש להכריע בשאלה האקוטית. השופט חובש הכיפה אליקים רובינשטיין, ניסה לבטא את מה שהתחולל אז בליבו: "בית משפט במדינה יהודית דמוקרטית נדרש לעסוק בהריסת בתי כנסת בארץ, מה שהדעת לא נותנת, כי לא היה בפניו מעולם - ואפשר רק לייחל שלא יהיה עוד".

חוות הדעת של "המגדלור הרוחני"

אלא שעורך הדין קורינאלדי סבר כי רובינשטיין שגה: "הרב ליכטנשטיין לא קבע מסקנה הפוכה או אלטרנטיבית לפסק של הרב שפירא", הוא מספר ל-ynet. "ההסתמכות של רובינשטיין וחבריו על חליפת המכתבים, הייתה לא במקום".

"הרב ליכטנשטיין, בפליאה רבה ואמיתית, לא הבין מדוע אנו פונים אליו, ומי הוא בכלל שיעסוק ויכריע בעניין כה כבד"(צילום: אלכס קולומויסקי)

מה עושים? עורך הדין קורינאלדי החליט "ללכת" על מהלך לא שגרתי: "בקשה דחופה לקיום דיון נוסף" בבית המשפט העליון, בהרכב מורחב של שבעה שופטים, בראשות נשיא בית המשפט העליון דאז, השופט אהרון ברק. העילה: הצגת דעתו הברורה של "המגדלור" הרוחני של עולם הרבנות - הרב אהרון ליכטנשטיין.

היה זה יום שישי, שעות ספורות קודם לכניסת השבת, פרשת עקב - ועורך הדין מיהר לביתו של הרב בשכונת קטמון בירושלים. שם, בסלון הצנוע, הציג את סד הזמנים הקצר - שכן המתיישבים כבר פונו, והרס בתי הכנסת היה האקט האחרון בהליך הפינוי. הוא ביקש מהרב חוות דעת הלכתית, שאותה יציג ב"בקשה הדחופה" בפני בית המשפט העליון.

"הרב ליכטנשטיין, בפליאה רבה ואמיתית, לא הבין מדוע אנו פונים אליו, ומי הוא בכלל שיעסוק ויכריע בעניין כה כבד", נזכר היום קורינאלדי. אך הוא התעקש, והרב הציג סדרה של שאלות, טיעונים לכאן ולכאן, עד שלבסוף פנה לחדר העבודה הוציא נייר מכתבים שנשא את הכותרת הפשוטה "אהרון ליכטנשטיין" ("רק שם וכתובת, לא רב, ראש ישיבה, או איזכור תואר הד"ר שקיבל בהרווארד"), והחל בכתיבה רצופה.

"בחרדת קודש", עם שתי שגיאות

בתשובה המתפרסמת כאן לראשונה, כותב הרב ליכטנשטיין כי יש להימנע מהרס בתי הכנסת, אך גם

מסירתם לידי הפלסטינים אינה אופציה מועדפת. הרב מציע למסור את בית הכנסת לידיים ניטרליות בין-לאומיות, ומצביע על שיקולים הלכתיים של איסור נתיצה וחילול שם שמים.

הרב ליכטנשטיין חתם את מכתבו במילים "בברכת התורה והמצווה", וביקש להוסיף את המילים "בחרדת קודש", שביטאו את תחושתו ביחס לנדון. אלא שההתרגשות הרבה, גודל המעמד והאחריות שהונחה על כתפיו, גרמה לידו לרעוד, והמילה 'בחרדת' נכתבה פעמיים בשגיאת כתיב. רק בפעם השלישית הצליח הרב לכתוב את המילה כתיקנה, ומסר את המכתב לידיו של קורינאלדי.

"במהלך אותה שבת, הבנתי כי אני מחזיק מסמך ייחודי ובלתי שגרתי", מספר היום קורינאלדי. "לא זו בלבד שהרב ליכטנשטיין, ראש ישיבה ולמדן מובהק אינו נוטה כלל ועיקר לתת פסקי הלכה - אלא זכיתי לקבל פסק הלכה מעשי - בכתב ידו - מסמך שייתכן ובכוחו יהיה לסמן כיוון ודרך פעולה לממשלה בעניין ההגנה על בתי הכנסת".

השופט רובינשטיין חזר בו

בשעת חצות של מוצאי השבת, הגיש עורך הדין המסור את הבקשה לבית המשפט העליון, בצירוף פסק הדין של הרב ליכטנשטיין מיום שישי. למחרת הוציאה, כנגד כל הסיכויים, הוציאה השופטת אילה פרוקצ'ה צו מניעה במעמד צד אחד, המעכב את הריסת בתי הכנסת.  

ימים נוספים חלפו, ובית המשפט, בהרכב של שבעה שופטים, הורה פה-אחד לראש הממשלה דאז שרון, לבחון על בסיס העמדה ההלכתית שהוצגה, האם קיימת אותה "אופציה שלישית" של שימור בתי הכנסת, ללא הריסתם על ידי יהודים.

משהתברר כי הדבר אינו אפשרי, התכנסה ישיבה נוספת, ובה חזר בו השופט רובינשטיין מעמדתו

המקורית, כך שעל חודו של קול - ברוב של ארבעה נגד שלושה - החליט בית המשפט שלא להתערב בהחלטת הממשלה, שהחליטה לשלוח יד בבתי הכנסת - וחזרה בה בדקה התשעים, על אף שקיבלה "הכשר" מבג"ץ להרס.

ימים ספורים לאחר מכן, ננטש גוש קטיף לחלוטין, אחרוני החיילים עזבו את האזור, והפלסטינים ניתצו, הרסו, ושרפו את מרבית בתי הכנסת. אבל יד היהודים, על כל פנים, לא הייתה בהם.

עשר שנים אחרי הארוע הטראומטי, מסכם קורינאלדי: "לא משנה אם אתה דתי, חילוני או מסורתי. בתי הכנסת בכל מקום בעולם הם סמלי תרבות; ברומא, לונדון או פריז, וגם בגוש קטיף ובירושלים. הם פס הקול של הקיום היהודי שלנו לדורותיו".