שום דבר אינו מובן מאליו
לפני שרצים להאשים אחרים בחוסר רגישות למצב שלנו, בואו נזכור שהפוסל, במומו פוסל
בתחילת השבוע נראו סימנים ראשונים של החורף, עדיין לא קפוא כמו באמצע ינואר או פברואר ויחד עם זאת מאוד קר. הייתי ספון במשרדי, שקוע בחדשות מישראל ועוקב בדאגה אחרי גל הטרור ששוטף את הארץ.
הצצה חטופה בעמוד הפייסבוק הראתה שיחות ערות בין אנשים הטוענים שהעולם מגלה אדישות למצבנו. היה מישהו שכתב "רק אם זה יקרה במדינה שלהם הם יבינו מה זה לחיות במדינה כמו ישראל". הבנתי שהבהייה בפייסבוק לא תסייע לפתור את העניין והתפניתי לטפל בדואר הנכנס שלי.
משום מקום אני מקבל את ההודעה הבאה: "רוק באזור האדום", השם נשמע מסקרן. פתחתי את המייל, "הנך מוזמן להקרנה מיוחדת של הסרט ביום חמישי בערב". ניסיתי לברר קצת יותר פרטים ומה שהצלחתי להבין היה שהסרט עוסק בהתמודדות של בני נוער בשדרות ועל המוסיקה שהם יוצרים, הזמנתי את חברתי סיוון להצטרף אלי.
ביום חמישי נפגשנו והלכנו יחד לקולנוע באיסט וילאג׳. האולם היה קטן ולא מאוד מלא, מישהי בחודשי הריון מתקדמים אמרה שבסוף הסרט יהיה זמן לשאלות ותשובות. האמת שלא ממש ידעתי למה לצפות, אבל הייתי מאוד סקרן לדעת מה הסיפור מאחורי השם.
העלילה בקצה המזלג: בימאית מלוס אנג׳לס מגיעה לבחון את התופעה של שדרות כעיר המצליחה להוציא מתוכה כל כך הרבה אומנים מוכשרים בתעשית המוסיקה הישראלית, לצד הירי המתמשך של קסאמים. כמו באגדות, הבימאית מתאהבת בעיר וגם באחד מהמוסיקאים ומחליטה לעבור לגור בשדרות.
נשאלת השאלה למה עוברים ממקום זוהר כמו לוס אנג׳לס לעיר מוכת אבטלה וגשם של טילים כמו שדרות?
הסרט הותיר אותי המום. גרתי בישראל עד אמצע שנת 2011 וזאת הייתה הפעם הראשונה שהצלחתי להבין את המשמעות של לחיות תחת ירי בלתי פוסק של טילים. המחשבה לברוח ולמצוא מחסה תוך 15 שניות יכולה לקבל משמעות רק כאשר רואים את הדבר או חווים אותו. לחיות שנים תחת איום של נפילת טילים, 24 שעות, שבעה ימים בשבוע, זה משהו בלתי נתפס והסרט עזר לי לראות ולהבין את הקושי הזה.
חשבתי לעצמי עד כמה ברי מזל אנחנו לגור במקום שבו אפשר להשיג הכל ולקבל הכל במשך 24 שעות 7 ימים בשבוע,ללכת בביטחון ברחוב. האם זה נכון לקטר שפתאום האינטרנט לא עובד או שהרכבת מתעכבת, או איך יתכן שאין קפה נטול קפאין?
הדבר היותר מעניין לדעתי שעולה מהסרט הוא, שכל זמן שהירי התמקד בשדרות, היה מדובר בתופעה רגילה או מקומית ולא ממש עיניינה את שאר תושבי המדינה. רק לאחר שהתושבים הפגינו וקראו לממשלה ולציבור להכיר במציאות העגומה שבה הם חיים, והירי התפשט לכיוון אשקלון, נוצרה התעוררות שהכירה במצבם הקשה של התושבים.
מה שבעצם הסרט מביא במסר מאוד פשוט, שאצלנו בבית לא הצלחנו להבין את המצוקה של האחר רק לאחר ש"מים הגיעו עד נפש”. מה שלקחתי מהסרט הוא לבדוק ולשאול, מה חסר או מה יכול לעזור לנו לגלות הבנה לגבי מצבו של האחר, האם צריך להכנס לנעליו? זה מה שיכול לעזור לגלות אמפטיה והזדהות?
לדעתי לא, כל מה שצריך זה פשוט להיות מסוגלים להקשיב.
הקשבה נקיה היא הפרדה מוחלטת בין שידור לקליטה. כאשר האחר אומר את מה שיש לו, אני צריך לא רק לשמוע אלא להקשיב, כלומר להיות מסוגל לקרוא בין השורות ולשמוע בעיקר את מה שהוא לא אומר, לפקוח את העיניים ולגלות. לא לנהל שיחה עם עצמי על מה אני הולך להגיד, זאת הרגישות הנדרשת כלפי היקרים לנו.
כמה פעמים יוצא לי לשמוע הורים שאינם מבינים כיצד הגיעו למצב שבו הם לא מדברים עם הילד שלהם, או זוגות שכבר לא מתקשרים אלא בוחרים להתעלם או במקרים אחרים לדבר אחד אל האחר בצעקות "כי הוא לא מקשיב".
מצער היה לשמוע את החדשות האחורנות מפריז בהם נרצחו ונפצעו מאות אנשים ללא סיבה. מצער היה לראות התבטאויות כמו "מגיע לאירופה, שילמדו!", שכר לימוד לא כרוך בהרג אנשים ואין סיבה ושום הצדקה בעולם להרוג אנשים חפים מפשע, לא מקריבים בני אדם למען שום מטרה ולצערי הרב עדיין יש קיצונים המאמינים באמונה שלמה שיש הצדקה למעשים שלהם.
הקשבה, פתיחות והבנה יכולות לפתור המון בעיות. בואו נתחיל אצלנו.
שלמות זה מבחירה.
ניסים שדה
מומלצים
