מנחות הורים מספרות: "הטעות הכי גדולה שעשינו עם הילדים"

הורים משתדלים לעשות את המקסימום כדי לגדל ילדים מאושרים ולתת להם כלים חשובים לחיים, אך אף הורה לא חף מטעויות. המזל הוא שבדרך כלל מדובר בדברים שאפשר ללמוד ולתקן תוך כדי תנועה.

עוד בערוץ הורים:

איך הורים הורסים לילדים את היצירתיות?

כך אתם גורמים לילדים שלכם להפרעות אכילה

צפו: ההורים קוראים מה כותבים על הילדים שלהם ברשת

הפעם פנינו למנחות הורים עם הנחיה מאוד ברורה - הטעות הכי גדולה שעשיתן על הילדים שלכן. התשובות לפניכם, וגם עצה איך להימנע מהטעויות שהן עשו:  

הזנחתי את הזוגיות

שלי מילר, מדריכת הורים ומנחת קבוצות הורים במכון אדלר: "כבר מצעירותי אני זוכרת שדמיינתי את עצמי אמא. מאז ומתמיד למילה 'אמא' הייתה משמעות ענקית בעיני, כי יש לי אמא כזו, ענקית. היא הייתה מודל לאמא שאני רוצה להיות פלוס כמה תוספות ומינוס דבר אחד או שניים. כאשר הגיע הנס, הפלא, הרגע בו הבאתי לעולם את בתי הראשונה, בין רגע היא הפכה לכל עולמי. חיי השתנו לחלוטין, הייתי כל כך טוטאלית בהורות שלי שבדרך שכחתי שיש עוד מישהו שעומד לצידי (ושהוא אף נראה קצת מתוסכל לאחרונה).

"לקח לי קצת זמן להבין ששכחתי את האדם שהיה עד ממש לא מזמן הכי קרוב אלי, האדם שדואג לי, מאזן אותי, תומך בי, אוהב אותי יותר מכל. דחקתי אותו ואת הזוגיות שלנו הצידה. שמתי את ההורות שלי לפניי ולפניו, לא ראיתי את הצרכים שלי ולא את שלו. עם השנים ועם הצטרפותם של בתי השנייה ובני למשפחתנו, הבנתי שחשוב להיות הורים טובים אך לא פחות חשוב להיות בזוגיות טובה. היום, הזוגיות שלי נותנת לי אוויר, אנרגיות, רוגע ומאפשרת לי לצמוח ולהתפתח, והילדים שלי רואים וחווים דוגמה מופלאה לזוגיות טובה

שלי מילר: "הייתי כל כך טוטאלית בהורות שלי שבדרך שכחתי שיש עוד מישהו" (צילום: רוית תורקיה)

הטיפ שלי: "אל תשכחו את הזוגיות שלכם, ואל תשכחו את עצמכם בתוך כל משימות היום יום, כי שם האנרגיות שלנו, שם המטעינים שלנו. כדי שנוכל להעניק לילדינו את מה שהם זקוקים לו אנחנו צריכים קודם כל למלא את עצמנו".

רציתי להיות אמא מושלמת

נגה בירן, מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים ובעלת קליניקה פרטית: "כשהייתי אמא צעירה לשתי בנות קטנות ציפיתי מעצמי להיות אמא מושלמת. כגודל הציפייה כך גם האכזבה הגדולה כשלא עמדתי בדרישות של עצמי וכשחשבתי שלא נהגתי נכון. זה גרם לי להמון סבל והפריע לי ליהנות מההורות שלי. הייתי מייסרת את עצמי על כל טעות הכי קטנה ומתמלאת רגשות אשם.

"כשהתחלתי ללמוד הנחיית הורים הכרתי את המושג של ויניקוט: 'אמא טובה דיה'. ויניקוט מדבר על כך שאין צורך להיות אמא מושלמת ושהשגיאות שלנו הן למעשה הזדמנות לילדים ללמוד להתמודד עם תסכול בכוחות עצמם. שעצם הרצון שלנו לספק את כל צרכיהם של ילדנו מעניק להם את הבטחון. ושלמעשה אין צורך ולא קיימת אמא מושלמת אלא אמא טובה דיה. המושג הזה מאוד חשוב ועוזר להרגיע אמהות שחוששות לעשות טעויות.

"היום, במקום להתמקד בטעויות שלי אני מתמקדת ביכולת שלי לתקן, לשפר ולהיות קשובה. כי היום אני מבינה שהיכולת להשתמש במשבר או קושי בהורות ולמנף אותו למשהו חיובי היא יכולת אדירה. כי המקומות בהם קשה לנו הם המקומות מהם אנחנו צומחים ומתעצמים. רגעי המשבר הללו מניעים אותנו לעשות שינוי". 

נגה בירן: "במקום להתמקד בטעויו תאני מתמקדת ביכולת שלי לתקן"

הטיפ שלי: "אין הורות ללא טעויות. אל תצפו מעצמכם להיות מושלמים כי זה בלתי אפשרי וגם לא נחוץ. הבינו כי טעויות הן חלק מלהיות הורה ויש להן גם תפקיד עבור הילדים. התרכזו בכל הדברים הטובים שאתם עושים וביכולת שלכם ללמוד ולהשתפר. התייחסו אל עצמכם בחמלה ובהבנה כמו שאתם רוצים שהילדים שלכם יתייחסו לעצמם. כך תוכלו להנות יותר בהורות ולהיות שלמים עם מי שאתם - הורים אנושיים".

חשבתי שאני יודעת הכול

ליאת אברמוביץ, יועצת ומנחה להורים ולצוותים חינוכיים, מנהלת הרווחה החינוכית עיריית חולון: "כשמתחילים ללמוד הנחיית הורים מרגישים המון עוצמה, האסימונים נופלים ממש כמו במכונות המזל בבתי הקזינו, וההרגשה שמלווה אותך היא שמצאת את האור. הדרך אותה את עוברת במהלך הלימודים היא מאוד עמוקה, משמעותית, לעיתים מציפה ומעלה מורכבויות והכי חשוב מדובר בתהליך שלוקח מינימום שלוש שנים. ואז את יוצאת לעולם ובטוחה שעכשיו המפתח לחיים הטובים נמצא בידיך, ואיפה המקום הכי בטוח ונכון להתנסות? אצלך בבית כמובן, על ילדיך, שבדרך כלל נמצאים שם לאורך הדרך ולא כל כך מבינים מה קורה לאישה הזו שעד לא מזמן הכירו כאמא.

לפייסבוק הורים של ynet כבר הצטרפתם? היכנסו עכשיו

"אני זוכרת שבתחילת הדרך הייתי מאוד חדה ונחרצת, הרגשתי שאני יודעת בדיוק מה צריך לעשות ואיך לנהוג בכל מצב, הרי היו לי את כל ה'מפתחות' בכיס. רציתי כל כך לפזר את הטוב הזה לכל עבר, לעשות את הכי טוב שהבנתי בזמנו עבור ילדי. ואז התחלתי בדהירה, חדורת מוטיבציה ומטרה לשנות את כל מה שנראה לי לא בסדר בהתנהלות שלנו ההורים. רק מה, דהרתי מהר מדי ובטוח מדי, קצת שכחתי שיש כאן גם אנשים, משפחה, ילדים ובעל שלא עברו סדנת מודעות ואת יסודות הגישה, ואפילו את הקורס ביישום העקרונות לא זכו לחוות, והם לא כל כך הבינו מאיפה מגיעה הסערה הזו, מה בדיוק אני רוצה מהם ולמה נראה לי שצריך לשנות הכל ובבת אחת.

"אז עברו השנים ובמהלכן הבנתי שאמנם אני מנחת הורים אבל את השיעור החשוב ביותר כנראה אלמד מילדיי, ואכן היום אני יודעת להגיד שגם אם כאמא עברתי תהליכים, למדתי והתפתחתי זה לא אומר שעכשיו צריך לשנות הכול ולמחוק את כל מה שהיה".

ליאת אברמוביץ: "שכחתי שיש כאן ילדים ובעל שלא עברו סדנת מודעות"

הטיפ שלי: "גם אם עושים שינויים, כדאי לעשות אותם אחד אחד, ובקצב שמכבד גם את אלה שלא היו אתכם על הרכבת הדוהרת, והכי חשוב, לא משנה כמה לומדים, תמיד כדאי להשאיר את הנחרצות בצד ולבוא עם ראש פתוח לנקודות מבט נוספות, כי יש את התאוריות ויש את החיים, ובחיים יש אנשים, ובמפגש עם אנשים חשובה הגמישות, הפתיחות ובעיקר ההקשבה".

לא ביקשתי עזרה

מאיה שפילמן, פסיכותרפיסטית ויועצת הורים: "הגעתי לאימהות כשכבר הייתי אשת מקצוע, עם המון ידע ומחשבות וחלומות על איזו אמא אני רוצה להיות. התמסרתי כל כולי לאימהות, הנקתי מסביב לשעון, ישנתי מעט מאוד, בקושי הצלחתי לאכול ולדאוג לעצמי, ממש הזנחתי את עצמי. הרגשתי שרק אני יכולה לטפל בבן שלי בדיוק כמו שאני רוצה ומאמינה שצריך, ולכן גם התקשיתי להיעזר בסביבה הקרובה. בתחילת הדרך זה אולי התאים, אבל לאט לאט זה התחיל לגבות מחיר. למרות שהייתי מאוד מאושרת, היו יותר ויותר רגעים של תסכול, הייתי עייפה תמידית והתחלתי להתגעגע לעוד מקומות שהם חלק ממני, שהוזנחו תקופה ארוכה: תחביבים, חברים, לימודים.

"עם הזמן למדתי לבקש עזרה והשיעור הזה היה ממש לא פשוט. לבקש עזרה היה להודות שאני לא מסתדרת, שנכשלתי. עם הזמן, הצלחתי ללמוד לקבל את עצמי בחוסר ה'מושלמות' שלי. ראיתי שהסביבה הקרובה יכולה לעזור, עם המון אהבה ונתינה, לעשות את זה בצורה נפלאה, גם אם זה לא יהיה בדיוק בדיוק בדרך שלי. למדתי לראות את היתרונות שבעזרה, גם לטובת הבריאות הנפשית שלי וגם לטובת הבן שלי, שהיה אז תינוק, וזכה להכיר ולהקשר לעוד דמויות קרובות. למדתי כמה חשוב שההורות, וחיי המשפחה בכלל, יהיו מאוזנים, ויתנו מקום לצרכים של כל בני המשפחה. כן, גם לצרכים שלי.

מאיה שפילמן: "הייתי עייפה תמידית"

הטיפ שלי: המסע האימהי הוא מסע מתמיד ובלתי נגמר. כל יום אני לומדים על ההורות דברים חדשים. כל גיל בחיי הילד מביא איתו התמודדויות משלהן, ומצריך גם מאיתנו להשתנות ולעשות דברים קצת אחרת. חשוב ללמוד כל הזמן לקבל את עצמנו עם הטעויות ולתקן כשזה אפשרי".

הטפתי מוסר

מיכל שביב, מנחת קבוצות הורים בכירה במרכז להורות ומשפחה של מכללת סמינר הקיבוצים: כשהייתי אמא צעירה, בני הבכור חזר מהגן וסיפר לי על מעשה חמור שעשה: 'אמא, היום דחפתי ילדה בארגז החול, והיא נפלה ובכתה, והגננת כעסה עלי'. אוטומטית נכנסתי לתפקיד ההורה המחנך, והגבתי: 'אתה יודע שזה לא בסדר לדחוף! למה עשית את זה?' הטפות המוסר נמשכו עד שווידאתי שהוא מבין את חומרת המעשה. חשבתי שנהגתי נכון, שאני הורה למופת, שמסבירה לו איך מותר ואיך אסור להתנהג. רק כשהתבגרתי בהורות שלי ובמקצועי, הבנתי את הטעות שלי, ומה פספסתי כשהגבתי כך.

"זה קורה לנו הרבה, כשהילדים באים ומתוודים על מעשים חמורים שעשו, לרוב התגובה המיידית שלנו תהיה לכעוס, להטיף או לתחקר את הילד - מתוך אמונה שזה תפקידינו, כהורים מחנכים. הבעיה שבדרך אנו מפספסים כמה דברים חשובים: ראשית, הילד בא ביוזמתו וסיפר לנו על המעשה. באותה המידה הוא יכול להסתיר. שנית, לרוב הילד כבר נענש או ננזף על המעשה. שלישית, הילד כבר הפנים שאסור לנשוך או שאסור להפריע למורה.

מיכל שביב: "חשבתי שאני הורה למופת"(צילום: שלמה שביב)

הטיפ שלי: "כשהילד מספר ביוזמתו על מעשה חמור שעשה, אנחנו רוצים שהוא ידע שהוא יכול תמיד לבוא ולספר כל דבר, במיוחד דברים מאוד חמורים. תחשבו קדימה, לעתיד - נרצה שהוא יספר ביוזמתו שהוא דפק את האוטו או שהיא תספר על משהו קשה שעשו לה. כדי שזה יקרה, צריך לעודד אותם כבר עכשיו לבוא ולספר ביוזמתם על דברים. לכן צריך שתהיה להם חוויה חיובית, או לפחות שלא תהיה חוויה שלילית.

"זכרו משפט אחד שתמיד מתאים כתגובה ראשונית - 'אני מאד שמח/ה שבאת וסיפרת לי'. 'זה בטח לא היה נעים ולא היה פשוט לבוא ולספר ואני מאד שמח/ה שעשית את זה'. בשלב השני , שאלו שאלות פתוחות: 'מה היה שם? מה קרה? איך הרגשת? ותרו על שאלת ה-למה, היא לא תורמת וסתם מעצבנת. נסו לא להישמע שיפוטיים וביקורתיים ואף לשלב אמפטיה: 'זה באמת לא נעים שחוטפים לך צעצוע'. רק עכשיו, מגיע תפקיד המחנך, ועדיף שזה יתבצע בצורה מכבדת ולא מאשימה, על מנת למנוע התגוננות או חסימה של הילד".

לא עודדתי מספיק

שירי בכר: "אין דבר שמגביר מוטיבציה יותר מעידוד" (צילום: אילנית תורגמן זלצגנדלר)

לא עזרתי לילדים להתרגל לשינויים

חן כ"ץ, יועצת משפחתית להורות ושינה: "עוד לפני שנכנסתי להריון ידעתי שילדיי יחלקו חדר. היה לי חשוב שילמדו לחיות יחד ובעיקר הרגשתי שזוהי הדרך לחברות טובה ביניהם. בשעה טובה נולדו לי תאומים מקסימים ואחרי כמה חודשים הם אכן עברו יחד לחדר משלהם. התרגשתי, חששתי אבל ידעתי שזה הכול עניין של הרגל והם ילמדו לא להתעורר אחד מרעשיו של האחר. אומנם אמרתי ורציתי אך לא באמת הייתי מוכנה לאפשר להם ללמוד לעשות זאת.

"הקושי בלהרדים את שניהם בגיל צעיר גרם לי ולבעלי פעמים רבות להוציא את אחד מהם מהחדר כדי שהשני לא יתעורר, מה שגרם לבלבול מצידם ויקיצות רבות במהלך הלילה. לאחר חודש קשה החלטתי שאני לא מוכנה עדיין לשותפות ביניהם. העברתי את אחד מהם לחדר אחר ומהר מאוד הלילות הסתדרו והם הלכו לישון ברוגע וישנו לילות שלמים.

"לקראת גיל שנה שראיתי שמתחיל להיווצר ביניהם קשר רגשי , הרגשתי שהגיע הזמין הנכון עבורנו ועבורם, הכנתי אותם לקראת החזרה ואחרי כמה שבועות של עבודה משותפת הם למדו להירדם יחד וגם לישון עם הקולות זה של זו.

"גם היום כשהם בני שלוש ולוקח להם זמן להירדם כי הם מצחקקים ומשוחחים במיטה אני יודעת שאלו היתרונות של לינה משותפת עבורם ומשכיבה לישון מוקדם יותר בידיעה שמדובר בחלק מטקס השינה שלהם, אך עדיין זו הבחירה שלי".

חן כ"ץ: "לא באמת הייתי מוכנה לאפשר לילדים ללמוד להירדם יחד"

הטיפ שלי: "לעיתים רבות אנחנו רוצים לעשות שינוי אך לא תמיד מוכנים להשקיע את המאמץ הנדרש על מנת להשיגו. במידה ויש לכם תאומים או מספר ילדים ואתם מעוניינים להעביר את שניהם יחד לאותו חדר, בדקו אם אתם סומכים עליהם שיסתדרו יחד. במידה ותעבירו אותם לאותו החדר אך תחששו שיעירו אחד את השני. הם ירגישו בקושי שלכם וכל המטרה של הלינה המשותפת תתמסמס. מצאו את הזמן הנכון לכם ולהם, הכינו אותם לקראת המעבר ובעיקר תאמינו בהם וביכולות שלהם להסתגל למצב חדש".

השוותי בין הילדים

תמר כהן לביא, מנתחת התנהגות ומדריכת הורים: "כשהפכתי לראשונה להיות אמא התלהבתי מכל דבר שעשתה בתי הבכורה נועה. לשמחתי היא התפתחה מהר מאוד וכבר בשלב הזחילה, ההליכה והדיבור היא הקדימה את זמני ההתפתחות המקובלים. לאחר כשנה נולדה בתי מיכל ומרגע שהיא נולדה ערכתי השוואות בנוגע לקצב ההתפתחות שלה. בהמשך השוואות אלה המשיכו איתי לתחומים נוספים: חברתיים, לימודיים והתנהגותיים.

"תמיד אמרתי לעצמי שאסור לעשות השוואות בין הילדים אך הרבה פעמים מצאתי את עצמי עורכת בליבי השוואות. עם השנים ותוך כדי הידע שרכשתי במקביל, הבנתי שההשוואה אף גורמת נזק לילד. למדתי לראות בכל אחד מילדיי את האור הייחודי שלו. היום אני מבינה שכל אחד מארבעת ילדיי שונה ומיוחד בדרכו שלו. אני מחזקת כל אחד בהתאם לכישורים שלו ומשתדלת לפתח בכל אחד את הצד החזק שלו".

"למדתי לראות בכל אחד מילדיי את האור הייחודי שלו"(צילום: צחי לביא)

הטיפ שלי: "אני מציעה להורים כבר מגיל צעיר להימנע מהשוואות בין הילדים. מבלי לשים לב אנו משתמשים בביטויים כמו: 'למה אתה לא כמו' או 'תראה את אחיך'. ביטויים אלה מורידים את הביטחון העצמי של הילד ואף מגדילים את הפער והתחרותיות בין הילדים, כך שאם אנו רוצים ילדים מאושרים ויחסים טובים בין האחים חשוב שנמנע מביצוע השוואות ביניהם".

הכנתי לבני את שיעורי הבית

דורין פרנסיס, מדריכת הורים: "כשהבן הבכור שלי עלה לכיתה א׳ כל כך שמחתי והתרגשתי, חשתי שאני בעצמי חוזרת לספסל הלימודים. בכל יום כשחזר מבית הספר התחיל פסטיבל שיעורי הבית, הייתי מתיישבת לידו ומכינה איתו את השיעורים, מוחקת ומתקנת עד שיוצא מושלם.

"במהרה הוא למד ששיעורי הבית הם האחריות שלי וסרב להכין לבד, בנוסף הוא למד להיות מרכז תשומת הלב בבית ומשך את פסטיבל שיעורי הבית שעות. זה תקע את כל הבית אחר הצהריים כי היו לי עוד שתי בנות שהיו צריכות לחכות כל פעם עד שאתפנה אליהן. עד שהבנתי - אני את כיתה א' סיימתי, אני לא המורה שלו אלא אמא שלו. היום הוא בכיתה ד׳, מכין שיעורים בעצמו, לומד למבחנים כמעט לבד ובעיקר האחראי הבלעדי לענייני שיעורים".

"הבנתי שאני את כיתה א' כבר סיימתי"

הטיפ שלי: "אני ממליצה להורים להיות אמיצים ולקום מכיסא שיעורי הבית של ילדיהם, לסמוך עליהם שיידעו לפנות אלינו לעזרה מתי שיצטרכו, אבל הדגש הוא שזה יבוא מהם, זו האחריות שלהם לפנות אלינו בכל הקשור ללימודים. בטווח הקצר אולי ישכחו להכין, יהיו להם ציונים פחות טובים במבחן, אך לטווח הארוך הם ילמדו לקחת אחריות וזה משהו לחיים".

"כעסתי כשהילדים לא קיבלו 100 במבחן"

רוני לנגרמן-זיו, מאמנת אישית להורים ומנחת קבוצות: "לצערי הרב אני לוקה במחלת הפרפקציוניזם. אני מודעת לזה ועובדת על זה, אבל כנראה שאי אפשר באמת להיפטר מהשאיפה למושלמות. כילדה הייתי תלמידה טובה, ממש חרשנית, וגם היום אני תמיד חייבת לתת מאתיים אחוז לכל פרויקט, לא פחות.

"באופן בלתי מודע, ציפיתי שגם ילדיי יהיו כאלה. אבל כשהם מביעים פחות אכפתיות לשיעורי הבית, למבחנים, לתאריכי הגשת עבודות ולאיך שהמחברות שלהם נראות, הפיוז של הפרפקציוניזם שלי קופץ. גם אם נקרא לזה בשם יפה 'אכפתיות' או 'דאגה', תכל'ס כולנו יודעים שאפשר להצליח גם בלי תעודה שכולה מאיות, ולהיפך - תעודה כזו אינה ערובה להצלחה. אז למה אני משלחת בהם את ארס הביקורת, פוצחת בנאומים (שנכנסים מאוזן אחת ויוצאים מהשנייה), עד מאיימת בסנקציות ובעונשים כשהם שוב 'מחפפים'? כי שד הפרפקציוניזם משתלט עליי ואומר שהם צריכים להיות כמוני.

"ואז אני תופסת את עצמי, נזכרת שברגע שהוצאתי אותם לאוויר העולם הם אנשים בפני עצמם, עם בחירות אוטונומיות. אני יכולה להציע עזרה, ללוות, להסביר,לעודד, לתמוך, להיות שם בשבילם - אבל לא לעשות עבורם את השיעורים, העבודות והמבחנים. זו בחירה שלהם עד כמה להשקיע בלימודים ועד כמה להשקיע בדברים אחרים"

"שד הפרפקציוניזם משתלט עליי"(צילום: שלומית מיגאי)

הטיפ שלי: "רודולף דרייקורס, ממשיכו של אדלר אמר:'יהא לנו האומץ להיות בלתי מושלמים וכמו כן להרשות לילדינו להיות בלתי מושלמים'. המרדף אחרי המושלמות מתסכל ובעיקר מהווה דוגמה לא ריאלית לילדים. כולנו רחוקים מלהיות מושלמים, לכן עלינו לתת גם לילדים להיות לא מושלמים בדרכם הייחודית".

טעות של מתחילים? אבא מנסה להרדים את בתו: