שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    בגיל 31 מיטל חלתה בסרטן השחלות - ורחמה נכרת

    מיטל שני הייתה רק בת 31 כשגילתה כי היא חולה בסרטן השחלות. היא מספרת כי היא הרגישה שמשהו קורה לה בגוף, אבל לקח זמן עד שהרופאים איבחנו את המחלה. היא קוראת לנשים בכל הגילאים לא לוותר ולהיבדק, בעיקר אם הן נשאיות של גן ה-BRCA

    מה קורה כשבאמצע החיים מגלים פתאום שאת חולה בסרטן השחלות? זה מה שקרה למיטל בת ה-31, שנאלצה לעבור טיפולים קשים מאוד, כדי לשרוד. היא מספרת מה קרה לה בשנה הנוראה בחייה.

     

    סיפורה של מיטל

    שמי מיטל שני. כשהייתי בת 31 גיליתי שחליתי בסרטן השחלות. כבר כחצי שנה לפני גילוי המחלה חשתי בגופי תופעות מוזרות, לא הבנתי מה קורה איתי. הבטן שלי הייתה נפוחה מהרגיל, חשתי צביטות באזור השחלות והרחם אך לא ייחסתי לכך חשיבות. בביקורות שגרתיות אצל רופא הנשים נאמר לי שקיימת אצלי ציסטה מוגדלת בשחלה הימנית, ואין צורך להתרגש כלל ושהכל בסדר.

     

     יצאתי רגועה מהביקורים ולא התרגשתי, למרות שבסתר לבי הרגשתי שמשהו רציני שמתפתח בגופי. אמרתי לעצמי שהרופא פשוט לא מבין מה קורה לי ולא יכול להרגיש את מה שאני מרגישה, כך שנאלצתי להמשיך את חיי, בסבל, במשך לפחות חצי שנה עד לרגע הגילוי.

     

    קיראו עוד על סרטן השחלות

    הגן שכל אישה בישראל צריכה להכיר

    המחלה ששכיחה ביהודיות, אבל לא שמעתם עליה מספיק

    סרטן שחלות: "אל תחשבו שלכן זה לא יקרה"

     

    "הבנתי שמשהו לא נורמלי קורה לי בגוף"

    חצי שנה לפני שגילו שיש לי סרטן שחלה, חשתי ברע, סבלתי מכאבים וצביטות שהלכו והתגברו באזור האגן והבטן התחתונה, בחילות קשות שהלכו והתחזקו, צרבות לא מוסברות ואי סדרים בדופק הלב. נשלחתי לבדיקות כי חשדו שאולי יש לי בעיות לב, אבל הן יצאו תקינות. אז חשדו שיש לי בעיה באזור המעיים ובקיבה ונשלחתי לבדיקות גסטרו והכל היה תקין.

     

    ניסיתי להמשיך את חיי, עד שבאיזה שהוא שלב התופעות הקצינו, החלו דימומים, במהלך קיום יחסי מין עם בן הזוג שאז היה, או אפילו סתם ככה. ואז התחלתי באמת לחשוש. אני זוכרת שאמרתי לאימא שלי זה לא נורמלי מה שקורה לי בגוף, יש לי הרגשה לא טובה ומרגיש לי משהו מוזר, כאילו זה סרטן. אימא ישר שללה את האופציה של הסרטן, כי אולי לא רצתה להאמין בכך מהסיבה שזה הפחיד אותה מאוד.

     

    כשהדימומים החמירו, הלכתי לרופא נשים שערך בדיקה ואכן גילה ממצא חריג והפנה אותי למיון בהדסה הר הצופים בירושלים. גם שם בבית החולים היו סבורים שייתכן שמדובר בציסטה, ואמרו שאני צריכה לעבור ניתוח כריתת שחלה ציסטית. כשיצאתי מהניתוח, הרופא פנה לאמי ומסר לה שהכל בסדר שהוציאו ממני את השחלה הנגועה, ושאני פורייה ויכולה להביא ילדים בלי כל רמז לסרטן. השחלה נשלחה לפתולוגיה, וכעבור שבועיים לאחר הניתוח נקראתי בדחיפות לרופא שניתח אותי, ושם התבשרתי על הנורא מכל.

     

    הרופא חילק את הבשורות ל- 2 פגישות. בפגישה הראשונה הוא אמר: "צר לי לבשר לך שהבדיקה הפתולוגית מראה על סרטן אלים מסוג קרצינומה בגידול של 18 ס"מ, והחשש הוא שזה לא המקור ושעליי לבצע בדיקה קולונוסקופיה, אנדוסקופיה וממוגרפיה".

     

    אני עוד שמרתי על קור רוח וחיוך פה ושם, אולי כי לא קלטתי מה באמת הרופא אמר לי, ופתאום נתקפתי בתמימות. התנהגתי והגבתי כמו שמבשרים על שפעת שאין צורך להתרגש.

     

    בפגישה השנייה עם הרופא, לצערי התבשרתי שחייבים לכרות גם את הרחם. חשבתי שאני הוזה, וביקשתי שהרופא יחזור פעם שנייה ואפילו שלישית שזה מה שחייבים לעשות, לאבד את הדבר הכי יקר וחשוב לאישה וכל זה בשביל לחיות. המון שאלות התרוצצו במוחי כמו: מה פתאום לוותר על הרחם, אבל אם לא אוותר אסתכן במותי, אבל למה, אני צעירה מדי בשביל זה, למה עכשיו?

     

    לא קלטתי מה הרופאים אומרים לו. קבלת הבשורה על המחלה (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    לא קלטתי מה הרופאים אומרים לו. קבלת הבשורה על המחלה(צילום: shutterstock)

     

    "לפני כריתת הרחם עברתי טיפול שימור פוריות"

    מרוב הלם והבלגאן בראש, ביקשתי מהרופא אם אפשר לחכות עם הניתוח לזמן מה ואם זה קריטי עד כדי כך? כדי שאספיק לעשות ילד אחד ואז שיעשו מה שהם רוצים איתי. תשובתו של הרופא הייתה חד משמעית שאין סיכוי כלל מפאת סוג הסרטן והגידול הענק, שמחייב ניתוח עד 3 שבועות מרגע הבשורה, ושהעובר לא היה שורד בגופי במצב הנוכחי. פה נשברתי לרסיסים. הרגשה שחיי אבודים והרוסים. חזרתי הביתה מוכת הלם.

     

    לקראת ניתוח כריתת האיברים הנוסף, נאלצתי לעבור ממוגרפיה שלשמחתי הייתה תקינה ולעבור בדיקות סי טי וגם על הדרך חוות דעת רפואית נוספת (שאני ממליצה לנשים במצבי או כל חולה סרטן כזה או אחר) ובפגישה נאמר לי כי אין ברירה ושמדובר בחיים ומוות.

     

    לפני הניתוח הייתי חייבת לעבור תהליך לשימור הפוריות שלקח שבועיים של הזרקת יומיומית של הורמונים באופן עצמאי לשם ריבוי ביציות, שאיבתן ושמירתן במעבדת הפוריות. זה לפחות נתן לי סוג של תקווה עבורי שתהיה לי משפחה בעתיד. החלום שלי.

     

    יום הניתוח השני הגיע, בעודי נכנסת לחדר הניתוח, רגע לפני שמזריקים לי את חומרי ההרדמה, אמרתי לרופא בתעוקת נשימה וכאב אדיר, רציתי לעזוב הכל וללכת. לא האמנתי שבעוד כמה שעות לא יהיה לי עוד רחם ושחלה אבל הרופאים ניסו לעודד אותי. ונרדמתי. בתום הניתוח התבשר לי כי נאלצו לכרות גם את התוספתן וחלק מהמעי.

     

    "מתמודדת עם הטראומה"

    בבוקר הראשון שלאחר הניתוח הגיע כל צוות הרופאים לביקור וכששאלו לשלומי, פרצתי בבכי ועניתי להם בדמעות, "שאין טעם לחיים ושאני רוצה למות". ואז הזעיקו פסיכיאטר ועובדת סוציאלית שילוו אותי בתקופה הקשה שלי.

     

    3 חודשים לאחר הניתוח התחלתי טיפולים כימותרפיים קשים ומתישים. זו היתה חוויה קשה מאוד ונדרשתי להמון כוחות נפשיים. סבלתי מתופעות לוואי קשות, יובש בפה, בחילות, הקאות נשירת שיער, עלייה של חום קיצוני, רעידות בגוף, פרכוסים, נימול ברגלים ובידיים קוצר נשימה ועוד תופעות מוזרות אחרות.

     

    בטיפול ה- 8 הרגשתי שהכוחות הפיזיים והנפשיים שלי אזלו וכשהגעתי לאונקולוגית בשערי צדק, פשוט העפתי מעצמי את צינורות הכימו שהיו מחוברים לוורידיי. האחות שטיפלה בי דאגה לעודד אותי חיבקה ואמרה מילים חמות ומחזקות שגרמו לי להמשיך בטיפול.

     

    כשהתבשרתי על היותי בריאה ונקייה מהסרטן ויוצאת לחיים חדשים. ובין החיים החדשים שניתנו לי במתנה, אני מתמודדת כעת עם הטראומה של השנתיים האחרונות ובעיקר קשה עם האובדן של הפוריות.

     

    אין לי רחם ואין לי שחלות זה הרגשה קשה מאוד שלא אחווה הריון על גופי שכל חיי חלמתי ופיללתי לכך. הקושי הוא עצום גם עבור אמי היקרה שאני בת יחידה לה. אז נכון יש פוריות ששמורה במעבדה, אך לצערי אצטרך להתמודד עם עוד מלחמה שנקראת פונדקאות.

     

    אני פונה לנשים בכל הגילאים: כל דבר שקורה בגופכן, אל תזניחו, טפלו ותדרשו בדיקות מקיפות. לכל אותן נשים שיש להן רקע משפחתי של סרטן השד או השחלה לכו להיבדק ולדרוש בדיקת של הגן BRCA שהוא גורם הסיכון המרכזי לסרטן שד ושחלה תורשתי.

     

    סרטן השחלה: אחד הגידולים הקטלניים

    בסוף חודש אוקטובר נערך בניס שבצרפת הכינוס הגינקו-אונקולוגי האירופי (ESGO) הדו שנתי. השנה, לראשונה, מדינת ישראל נבחרה להוביל את אחד הסימפוזיונים המרכזיים שיש לו חשיבות רבה וייחודיות במדינתנו, והוא סרטן השחלה, בהתייחס לנשאות גנטית וההיבטים השונים של נושא זה באוכלוסייה.

     

    לדברי ד"ר אורה רוזנגרטן, מנהלת היחידה לאונקולוגיה גינקולוגית, המכון הרפואי שערי צדק, ירושלים, שהייתה ממובילי ומשתתפי הסימפוזיון, "סרטן השחלה הינו אחד הגידולים הקטלניים מבין הגידולים בנשים. הסיבה להופעת גידולים בשחלה אינה ידועה תמיד, אולם בחלק מן המקרים המחלה מתפתחת בנשים שקיים אצלן פגם בגן ששמו BRCA (קיצור של BREAST CANCER).

     

    קיימים שני גנים במשפחה זו, ומוכרים מספר רב של שינויים על פני גנים אלה. אחדים מן השינויים (מוטציות) כרוכים בשכיחות יתר של הארעות של סרטן השד או סרטן השחלה. מוטציות אלה מופיעות בשכיחות גבוהה יחסית באוכלוסייה היהודית אשכנזית (2.5% מכלל האוכלוסייה האשכנזית – גברים או נשים) ובשכיחות נמוכה יותר גם ביהודים ממוצא עירקי, פרסי , אפגני ועוד.

     

    מכאן, שקיימת חשיבות רבה לאיתור נשים או גברים שהם נשאים של המוטציות על מנת להכניסם למסגרת מעקב צמודה שתאפשר גילוי מוקדם עד כמה שאפשר של גידולים, במטרה להגיע לריפוי מוחלט במרב המקרים". בכינוס הוצגו גם פריצות דרך וגישות טיפוליות למחלה. הטיפול בסרטן השחלה ובעיקר בסרטן השחלה ממקור גנטי (BRCA) מציע כיום גם טיפול ממוקד מטרה המבוסס על הבנת מנגנון התיקון של הDNA האנושי.

     

    התרופה 'לינפרזה', שניתנת לחולות סרטן השחלה ממקור גנטי במסגרת תכנית חמלה בישראל, הינה התרופה הראשונה בעולם שפותחה עבור חולות סרטן שחלה שהן נשאיות של מוטציה בגנים BRCA, המוטציה שזכתה לכינוי "המוטציה היהודית".

     

    עמותת ברכה פועלת להעלאת המודעות לסרטן שחלה ולטיפולים ייעודיים לנשאיות BRCA ולחולות במחלה

     



     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מיטל שני. לא הבנתי מה קורה לגוף שלי
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים