תחושה של סוף משהו והתחלץ משהו אחר מתערבבת עם אווירת סוף השבוע. רבים מחברי לעבודה נסעו לחופשת סוף השנה מחוץ לעיר, המשרדים כמעט ריקים מאנשים. כאילו להוסיף לתחושת הבדידות, אני גם מבולבל קצת. בתחילת השבוע הטמפרטורות היו מתאימות לתחילת קיץ ובסוף השבוע החורף חזר כאילו היה כאן תמיד. הגוף שלי מגיב בצינון מעצבן שמסרב לעזוב.

שבת, שעות הבוקר המוקדמות, התעוררתי ואספתי את עצמי, למרות הצינון והקור, לבית הכנסת בשדרה החמישית. המניין הספרדי שאיתו אני מתפלל, אינטימי ומזכיר לי מאוד את בית אבי. הרצון להתרפק על נוסטלגיה מתחזק יותר כי בשבועים האחרונים פרשות השבוע מתרכזות בדמותו של יוסף. עוד מילדותי נמשכתי לדמותו המיוחדת של יוסף במקרא. הוא תמיד סיקרן אותי, הערצתי אותו ואם יש מישהו שהייתי רוצה לבלות במחיצתו, זהו יוסף. את כל הקורות אותו ממכירתו לעבד ועד למינויו למשנה מלך מצרים, הוא מקבל כמשהו שקורה עבורו ולא לו. הבחירה לא להיתפס למקום הקורבני מעוררת הערצה.

בדרשה השבועית שואל הרב מדוע אחרי עלייתו לתפקיד של מנהיג מצרים, לא עשה יוסף מאמץ לאתר את אביו. למה היה צריך להמתין קצת יותר מעשרים שנה עד לביקור של אחיו במצרים, ומדוע היה צריך להעבירם מסכת של האשמות. מה שבעצם יוסף בחר זה לבדוק האם אחיו, בעקבות המקרה שלו, בחרו לתקן את דרכם ולוודא שהתיקון הוא תיקון אמיתי, או מה שנקרא תיקון לעולם.

כאשר בביקור הראשון שלהם במצרים הוא מאשים אותם בריגול, הם מבינים שהצרה הזאת באה עליהם בעקבות מה שעשו לאחיהם. "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו בצרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו. על כן באה אלינו הצרה הזאת”. כלומר יש כאן שלב ראשון של הכרה במעשה שהוא לא נכון.

השלב השני קורה דווקא בכנען, אצל יעקב. יוסף מבקש שלא יגיעו למצרים בלי בנימין שהוא ההוכחה שדבריהם אמת. יוסף ידע שאביו, לא ישלח את בנימין אלא אם יהיה בטוח בוודאות שהוא יחזור. יהודה לוקח ערבות אישית על בנימין. כאשר יוסף פוגש את אחיו בפעם השניה ורואה את בנימין, הוא מבין שהם עברו את השלב השני. עכשיו הוא מזמין אותם לאכול ומעניק יחס מועדף לבנימין בדומה למה שאביו עשה לו.

בשלב השלישי, כאשר הגביע הגנוב נמצא אצל בנימין, יהודה, שהיה האחראי למכירת יוסף, מתייצב מול יוסף, מסכן את נפשו ותובע באופן שלא משתמע לשתי פנים "ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני והנער יעל עם אחיו”. כלומר למרות היחס המועדף לבנימין, לא נוצרה הטינה והקנאה שאיפיינה את היחס ליוסף. התיקון שיוסף חיפש בהתנהגות של אחיו הושלם וזו הנקודה בה הוא מתוודה בפניהם.

מה אפשר ללמוד מהסיפור הזה, כשאנו נמצאים בפתחה של שנה אזרחית חדשה? חלק מאיתנו יישב ויעשה תכנית שנתית. מה הולכים להשיג השנה, או מה רוצים להשיג השנה, במה נתמקד. מצאתי שאנשים רבים שנוהגים לעשות זאת בתחילת השנה בודקים את עצמם בסוף השנה, כלומר הסיכוי שלהם להשיג את מה שהבטיחו לעצמם הוא יותר קטן.

מה היה קורה אם היינו בודקים את עצמנו פעם בחודש?

כנראה שהסיכוי להצליח כבר עולה לכמעט פי 12.

מה היה קורה אם היינו בודקים את עצמנו פעם בשבוע?

מה היה קורה אם זה היה פעם ביום?

לסיכום ניתן לחזור ולומר: שלב ראשון בתיקון מתחיל בהכרה שכנראה משהו בדרך שלנו הוא לא נכון. שלב שני קשור לאמירה ולהתחייבות שלנו לתקן. שלב שלישי קשור להתנהגות שלנו בסיטואציה דומה. כל זה טוב ויפה בתנאי שזוכרים דבר מרכזי אחד: יוסף לא בחר להיות קורבן, גם אם לכאורה זה נראה מתבקש.

מנהיגות אמיתית מתחילה תמיד באחריות אישית. מי שבוחר להיות במקום של ‘למה זה קורה לי?’ כנראה שלא יוכל לתקן. עם תחילת השנה, צרו לעצמכם תוכנית פעולה שתוכלו לבדוק כל שבוע ואולי אפילו כל יום, תפעלו ממקום של אחריות והבנה שכל מה שקורה קורה עבורי על מנת ללמוד לצמוח ולהתפתח. ככה יוצרים תיקון לעולם.

ניסים שדהM.A מטעם אוניברסיטת תל אביב, בעל ניסיון בתחום הניהולי בסקטור הפרטי והציבורי. מוסמךMastery University מטעם Anthony Robbins מאמן בכיר למנהיגות ותקשורת בתחום האישי והעסקי מעביר הכשרת מאמנים בעיר ניו יורק יחד עם סדנאות ייחודית בתחום תקשורת והעצמה אישית. nissimsade@gmail.com

www.nissimsade.con

917-225 8549