קשיי קשב וריקוד: תומר הימן על 'מיסטר גאגא'
לשם שינוי החליט הדוקומנטריסט תומר הימן להפנות את המצלמה מעצמו, לעבר אוהד נהרין ב"מיסטר גאגא" - אותו ליווה לאורך שמונה שנים על הבמה וגם בחדרי החזרות למרות התנגדות הכוריאוגרף: "הוא אמר שיותר קל לו שאכנס לחדר המיטות שלו מאשר לחדר החזרות". הערות הבמאי
תומר הימן ידוע כיוצר אישי ואינטימי - כזה שמביא את עצמו לסרטיו. "תומר והשרוטים", "בדרך הביתה", "I Shot My Love" הביאו למסך אוטו-פרוטרט של הדוקומנטריסט. גם כשפנה לעסוק בתהליכי יצירה של אמנים אחרים כמו אביב גפן, עידן רייכל ועליזה רוזן, נהג הימן להיות מאוד נוכח. הוא חרג ממנהגו בסרטו האחרון והמושקע "מיסטר גאגא" בו כיוון את כל האנרגיות היצירתיות שלו לעבר הכוריאוגרף אוהד נהרין, המנהל האמנותי של להקת בת שבע, אותו ליווה בשמונה השנים האחרונות.
"להבדיל מיצירות קודמות שלי שבהם הייתי מאוד מורגש ובולט, פה ככל שהעריכה התקדמה, הרגשתי שאני לא העניין פה ואני צריך להביא את עצמי בדרך אחרת לגמרי. בעצם להתבונן על אוהד נהרין שהשפיע עלי מאז גיל 21 ומאז מפוצץ לי את המוח - ודרך הסיפור שלו ודרך הסיפור של המחול, להגיד את מה שאני רוצה", אומר הימן למדור הערות הבמאי, "לא צריך לראות אותי, לא צריך לשמוע אותי ואני מפנה את הבמה לעולם המחול שאני כל כך אוהב".
ב"מיסטר גאגא" הבמאי תומר הימן - ביחד עם שותפו ליצירה אחיו המפיק ברק הימן - עוקבים אחר נהרין בצירי זמן שונים. לאורך שמונת שנות העבודה על הסרט, הימן צילם חומרי גלם רבים ומגוונים - מחדרי החזרות של בת שבע בתל אביב ועד להופעות הבלט המרשימות בכל העולם. בנוסף אותרו חומרים נדירים מהארכיון הפרטי שאגר נהרין כרקדן צעיר ומשם נשאב מידע רב, לא ידוע ברובו על חייו של גיבור התרבות המסתורי.
הימן מספר כי האתגר הגדול ביותר, שנתקל בהתנגדות עקרונית של נהרין עצמו לא היה הארכיון הפרטי, אלא דווקא החדירה של המצלמה לחדרי החזרות של להקת בת שבע והוא התנגד לכך במשך תקופה ארוכה. "מבחינתו זה קודש הקודשים", מסביר הבמאי, "אני זוכר שיחה מאוד יפה עם אוהד שהוא אומר לי 'בוא'נה, יותר פשוט לי שתיכנס לחדר המיטות שלי, ותיכנס לאהבות שלי ולזיונים שלי מאשר שתבוא וניכנס לסטודיו. יש שם איזה קסם שקורה ביני לבין הרקדנים. הם מביאים את העולם שלהם, אני מביא את העולם שלי. אני מאוד חושש שאתה תבוא ותקלקל אותו'".
בסופו של דבר, נהרין התרצה והימן נכנס לקודש הקודשים הזה עם הצלם שלו איתי רזיאל שלמד להתאים עצמו להתרחשויות בחלל ברגישות רבה ובהתאם להוראות הבמאי - כאילו היה כוראוגרף בעצמו, של זוויות צילום. "אני חושב שזה קשור לזה שהיינו שם המון ימים וחודשים ושנים. בסופו של דבר אני חושב שהסצנות החזקות בסרט ושאחר כך אתה נישאר איתן כצופה, הן הסצנות שבמהלכן המצלמה תופסת את הרגע הזה שאתה מרגיש שהוא היה קורה גם בלי המצלמה", הוא אומר.
במאים נוספים
מספרים על סרטיהם ב-ynet:- ריקי שלח על "בלדה ליוסף"
- אלעד קידן על "היורד למעלה"
- יונתן גבע על "אבוללה"
- עמוס גיתאי על "רבין, היום האחרון"
- יובל דלשד על "באבא ג'ון"
- בועז ארמוני על "מסווג חריג"
- וידי בילו על "סוף עידן התמימות"
אז איך צילם הימן את הרגעים האינטימיים בחדר החזרות ואיך קלט את אלו הגרנדיוזים על הבמה? כיצד הוא חילץ שעות רבות של חומרי גלם של היסטוריה אישית מהארכיון הפרטי של נהרין, ואיך פנה למימון המונים כדי להשלים את הפרויקט היומרני, שהלך והתארך והסתבך אחרי לא מעט רגעים של תסכול ונקודות שפל - בהשפעתם החליט לפתוח ב-2010 את הגרסה הסופית של הסרט ולערבל אותה מחדש. כיום הוא מרגיש מאוד מרוצה מהתוצאה הסופית, וגם הקהל מגיב בחיוב.
זה לא היה פשוט, אבל הימן לא רוצה שתרחמו עליו. "אני קצת התעייפתי מסרטים שחושפים את קשיי עבודת הבמאי. אני לא רוצה להרגיש במהלך הסרט, כמה היה קשה לבמאי לעשות אותו. למה אני אומר את זה? במודע ב'מיסטר גאגא' הכוונה היתה לספק לצופה חוויה אנרגטית, קולחת, מעניינת, לא משעממת, שלוקחת אותו למסע רגשי, שעל פניו הוא אפילו יכול להגיד לעצמו: מה קרה פה? אני לא יכול להבין למה תומר עבד כל כך הרבה זמן על הסרט. והרבה אומרים לי את זה. ומבחינתי זו מחמאה. כנראה שעשיתי עבודה טובה, כי הצופה לא אמור להרגיש את תלאות ההפקה".
