זו ילדותי השנייה: הבמאית וידי בילו על סרטה "סוף עידן התמימות"

את סרטה השני, "סוף עידן התמימות" (שנקרא במקור "פלסטלינה") יצרה הבמאית וידי בילו בהשראת זיכרונות ילדותה בירושלים של שנות ה-60 - עיר משוסעת ומחולקת ערב מלחמת ששת הימים. בעזרתם של השחקנים ריימונד אמסלם, יחזקאל לזרוב והילדה יעל בן נר, צוות הארט וההלבשה, היא משחזרת מחדש את הבית בו גדלה ואת הלך הרוח התקופתי רגע לפני פרוץ המלחמה. ולמרות שעברו יותר מ-40 שנים, קשה שלא לשמוע הדהוד מירושלים של היום:  

"הסרט מורכב מאלפי צלילים שאני לא בטוחה ששומעים אותם אבל אמרנו לעצמנו שהם חייבים להיות שם, אנחנו לא מוותרים. חשבנו די הרבה זמן, ושברנו את הראש איזה צלילים היו שם? איך נשמע עולם שאין בו מכוניות?", מספרת בילו, ומפרטת את מגוון הצלילים שכוללים הדהוד של חלל בניין מגוריה, נקישות נעלי עקב במדרגות, דלתות נטרקות, מוזיקה אמריקנית מאותם הזמנים, ולעתים גם קולות של מסוקים שמעידים על תחילתה של המלחמה הממשמשת ובאה. ויש גם רדיו - את שידוריו המקוריים היא איתרה בארכיון קול ישראל ושיבצה בפסקול הסרט.

וידי בילו בסט הצילומים

"הסרט הזה הוא סרט אישי, הוא לא מנסה לספר סיפור גדול. הוא מספר סיפור מאוד מאוד קטן, אבל בגדול הוא מנסה ללכוד תקופה. היה חשוב לי לחזור לעידן שהוא קצת יותר תמים - לא שאני חושבת שהכל היה טוב אז. אבל זה היה אחר, ועניין אותי האחר הזה. ללכוד את האחר, ללכוד סוג של תמימות, קצת לפני השינוי הגדול שקרה פה - בשנת 1967".

אז איך משחזרים בית ירושלמי ביפו, למה בכל הסרט מופיעה רק שמלה אדומה אחת? - הכל בכתבת "הערות הבמאית" עם וידי בילו לרגל סרטה החדש "סוף עידן התמימות".