ספרון נדיר מהמאה ה-17 מלמד: כך ביצעו האשכנזים טקסי גירוש רוחות
מי שחשב שאין לאשכנזים אמונות טפלות - שיחשוב שוב: ספרון נדיר הכתוב ביידיש קדומה, והתגלה במקרה בארכיב של אוניברסיטת "אוקספורד" - חשף תיעוד של טקס גירוש רוח מנער יהודי בצ'כיה, בשנת 1696. החוקרת ד"ר שרה צפתמן כתבה סביבו ספר, והיא קובעת: חשובי הרבנים הם שעסקו בגירוש שדים, ולרובם היה קשר לשבתאות
הגילוי המוזר על טקסי גירוש רוחות ביהדות אשכנז, קרה לגמרי במקרה. בשנות השבעים הגיעה חוקרת ישראלית ליידיש קדומה, לאוניברסיטת "אוקספורד", לצורך עבודת פוסט-דוקטורט. הנבירה בארכיון חשפה מטמון: שני טקסטים נדירים שנחו כאבן שאין לה הופכין בארכיב של האוניברסיטה הבריטית היוקרתית.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
אחד מהם - זה הרלוונטי לנו - הכיל תיעוד מפורט ומלא הכולל שמות ותאריכים של טקס גירוש רוחות, שהתבצע אי-שם בניקלסבורג שבצ'כיה. ובעוד העותק העברי והמקוצר של האירוע הדרמטי נשמר, וזכה לאינספור מהדורות וגלגולים - זה שביידיש, המלא והמפורט, שאף נוקב בשמותיהם המלאים של המעורבים, נותר חבוי מהעין.
קראו עוד בערוץ היהדות :
- בית הדין: קיבלת גט? זה לא אומר שאת גרושה
- מחתרת הנשים של בית שמש
- בכרך: מסלול ציורי בין העלאות על מוקד לעלילות דם
בספרה "צא טמא" שיוצא בימים אלה, ערכה ד"ר שרה צפתמן, חוקרת ספרות אידיש קדומה, מסע ארוך שנים בעקבות האישים שתועדו בספרון שמצאה. התיעוד סיפורי נועד "לתקן" את הפרסום העברי והשגוי. אך מעל הכל, זהו העותק המקורי היחיד ששרד, ומאפשר הצצה נדירה על החברה היהודית במאה ה-17 באשכנז, על תרבותה ואמונותיה.
רק עותק אחד שרד
במרכז חיבורה האקדמי של ד"ר שרה צפתמן עומד סיפור מרכזי אחד: זה של נער אחוז הרוח מניקלסבורג
שוברת מסורת
כך גנבה היהדות את העברית, הארמית והיידיש
אסתר שקלים
וגם את הלחן של "התקווה", ואת זה של "מעוז צור", את המנהג לשבור כוס בחופה - ואת הלבוש החסידי. חז"ל ידעו לגייר את תרבות יוון, כך שתתרום לתרבות היהודית. ומי שחושב שהתרבות היהודית חפה מהשפעות זרות, וזועק מחשש להיטמעות בגויים - שיקרא את המאמר הזה
שבצ'כיה של ימינו. נער פולני במוצאו, שהיה מוכר ליהודי העיירה כמי שנופל ארצה ומכה את חזהו באבן, תוך כדי קריאת פסוקי וידוי מהתפילה, לפחות עד שמישהו אחר החל לדבר מגרונו.
סיפורו של הנער הרדוף זכה לדברי ד"ר צפתמן ללא פחות מ-40 מהדורות, המבוססות כולן על המקור העברי. הטקסט ביידיש נכתב על מנת להזים את אי-הדיוקים שנפלו, ולהביא "תיאור מדויק" על הרוח, הנער והמגרשים, בשמותיהם המלאים, ובתיאורי זמן ומקום מדויקים – אלא שהוא אבד במרוצת השנים.
רק עותק אחד ויחיד בכל העולם מוכר לחוקרים בזכות צפתמן, והוא שרד משנת 1696 - חודשים ספורים אחרי "הגירוש".
רבנים אשכנזים עסקו בגירושי רוחות
לדברי ד"ר צפתמן, אפשר לדבר על תחילת תופעת מגרשי השדים באשכנז (לפחות על פי הטקסטים שבידינו), בפראג של ראשית המאה ה-17. אבל יש לה ספיחים עד למאה העשרים: "התופעה קיימת בספרות החסידית של המאה ה-19, ובמקורות אשכנזיים שונים גם במאה העשרים".
לאורך כל הראיון מקפידה ד"ר צפתמן שלא לכנות את הרוח "דיבוק", בטענה שהביטוי הזה לא היה נפוץ בתקופה קדומה זו. ועל אף הקו האקדמי הבלתי מתפשר שבו היא נוקטת, "צא טמא" הוא חיבור מרתק וקולח.
צפתמן רואה חשיבות מיוחדת בהבהרה לקהל המודרני, שנוטה לראות באמונות בשדים ורוחות "סיפורי סבתא" מתרבויות מזרחיות, כי אמונות אלו היו חלק מחיי היומיום גם בקרב יהודי אשכנז. אמונות טפלות וסיפורי רוחות, במקרה שחשבתם אחרת - זה לא עניין מזרחי דווקא. רבנים אשכנזים חשובים ואושיות חברתיות מרכזיות הם שעסקו בנושאים הללו, ולא טיפוסים הזויים משולי חברה.
שבתאות ויהדות בערבוביה
הסיפור המקורי ההוא איננו שונה מסרטי האימה המוכרים בז'אנר. יש בו מגרשי רוחות מאיימים ומשביעים -
אדון קיסמיך
לכל אשכנזי יש שם, למשל: שלוש-רגליים
איתמר מרילוס
רוזנטל שיחק אותה עם השם "עמק ורדים". גם מי שחי בפולין והיה שקולניק (תלמיד חכם) או שניידר (חייט), יצא בזול מרפורמת השמות של הקיסר יוזף. ורק ונצקניקר (מועך פשפשים) וקיסמיך (שק לי), הוכיחו: לא שילמת - לא קיבלת
משה פרעגר, הירש סגל ודוד אופנהיים (בית הדין) - ורוח שלועג ומתעצבן לחלופין. שלא כמו בסרטים (שם נערכו הטקסים בחדרים סגורים), כל הטקס התרחש במציאות בטבורה של קהילה שוקקת צבאו אלפי אנשים, נשים וטף - יהודים ושאינם - על הכניסות של בית הכנסת שבו התבצע הניסיון השני לגרש את השד מהנער. כולם רצו לחזות במו עיניהם בנער הסהרורי "וברוח" האוחזת בו. סוף טוב הכל טוב: הרוח יצא, והנער שרד, חזר לחיים תקינים – ואף פגש במחבר, כך לפי עדותו.
"הטקסט עצמו מספק הצצה לחברה שבתוכה הוא נוצר", מדגישה צפתמן. "חברה שבה מעשיות על רוחות וטקסי גירוש, היו מוסכמה רווחת ונפוצה".
למה בעצם לכתוב בכלל סיפור כזה?
"אני מבחינה בארבע סיבות עיקריות לספרות הזו, שהייתה אגב ז'אנר פופולארי, עם מאות סיפורים. הראשונה היא 'לתפארת גדולתו' של המגרש. 'הגיבור' של המעשייה מהסוג הזה, הוא בעצם המגרש שהצליח לחלץ את הקורבן מהרוח.
"הסיבה השנייה והלא פחות שכיחה, זה מוסר ולקח. הרי 'להיות רוח' הוא תוצאה של חטא כל כך קשה, שאפילו בקבר לא נותנים לך לנוח", אומרת צפתמן. "לעיתים נחה אשמה מסוות גם על הקורבן, כי הרוח זקוקה 'לעילה' שבזכותה היא יכולה לחדור לגופו".
"מגמה נוספת שאני מזהה, היא תיאולוגית. אנחנו לא יודעים מה נמצא מעבר למציאות שלנו בעולם הזה, והנה מגיעה הרוח מהעולם האחר ומספקת לנו 'הצצה' לאמת בלתי מושגת". ויש גם את "הסיפור לשם סיפור". וכדברי צפתמן, "סיפורים אלה לובשים לרוב אופי של הרפתקאות. לא המוסר ולא השבח מעניינים את הכותב, אלא הסיפור עצמו ואופיו העלילתי".
מה שיא הסיפור בעינייך בחיבור הנדיר שמצאת ביידיש ?
"יש שניים. הראשון הוא בתחילת החוברת, שם מתואר וידוי של הרוח בסגנון יום כיפור. השפה כל כך מפותחת, והמשחק הלשוני בין היידיש ללשון הקודש היא אחת הפסגות הלשוניות של הטקסט הנדיר הזה, שיענג כל דובר יידיש.
"השיא השני, מבחינת העלילה עצמה, הוא החלק שבו הנער אחוז הדיבוק מדבר. זה מיוחד בעיניי, כי לרוב לא שומעים את קולו של הקורבן בכלל, שכן הרוח היא זו שמדברת מגרונו. אך בסיפור הזה יש רגע נדיר שבו המגרש מצליח לתקשר ישירות עם הנער מעל גבה של הרוח, וניתן לראות בטקסט איך היידיש משתנה, כי הרוח והנער לא מדברים באותו הז'רגון".
צפתמן מעלה טענה רדיקלית בפרק העוסק בקשר שבין גירושים ומגרשים – לבין שבתאות (כת יהודית משיחית-קבלית במאה ה-17): "אני טוענת שלרוב האנשים שעסקו בגירוש, היה קשר לשבתאות או לשבתאים. העיסוק של המגרשים חייב יידע ב'קבלה מעשית' ובמאגיה, ויש קשר מוכח וברור בין העיסוק בזה, לבין שבתאות".
לא טיפוסים הזויים מהשוליים. ד"ר שרה צפתמן
"צא טמא" - עטיפת הספר
מומלצים
