הסודות שהמחבל מתל אביב לקח איתו לקבר
סביר שמדובר במפגע בודד שפעל ממניעים דתיים ולאומניים, אך האם ארגון או קבוצה השפיעו עליו? מאפייני הפיגוע דומים מאוד לטבח בפריז, אך האם קיבל השראה מדאעש? כעת אפשר לומר שהכוחות המשיכו בסריקות בת"א כדי להרתיע אותו. ומילה למפכ"ל אלשיך: אין פסול בעדכון הציבור למטרת הרגעה
לאחר חיסולו של המחבל נשאת מלחם בתום מצוד שארך שבוע ומעצרם של החשודים בסיוע לו - ניתן להתרשם ששירות הביטחון הכללי והמשטרה תפקדו בדרך כלל היטב כמעט מהרגע שהרוצח מדיזנגוף פעל ועד הרגע שחוסל. הניידת הראשונה הגיעה למקום 5-3 דקות אחרי הירי. אלא שבמצבים כאלה נדרשות לפחות 10-5 דקות להבין מה קרה, ואת הזמן הזה ניצל מלחם כדי לברוח כשהוא מעמיד פני אזרח נדהם.
בשלב זה עדיין לא הייתה ידועה לבטח זהות הרוצח, לא היה ידוע אם יש לו שותפים ואם הפיגוע בבר "הסימטא" היה ראשון מתוך כמה שתכנן לבצע במקביל, דוגמת מה שאירע בנובמבר האחרון בפריז; לכן מטרתם הכמעט יחידה של כוחות הביטחון בשלב הזה הייתה לסכל ולשבש פיגוע נוסף, כולל נסיון לחטוף בני ערובה לשם מיקוח על ידי המחבל או שותפיו - אם יש כאלה.
לפיכך הוצפו רחובות תל אביב בכוחות תגבורת גדולים של שוטרים ומג"ב, והציבור נקרא לגלות "ערנות". המשמעות היא שהציבור הפך לסוכנות איסוף מודיעין-שטח של כוחות הביטחון, ואלו, מאחר שלא היה מידע ממוקד ומהימן, רצו כאחוזי תזזית מאיתור שגוי אחד לאחר - מה שעוד הגדיל את ההיסטריה. אבל המטרה הושגה. נשאת מלחם, עדיין חמוש בתת-מקלע ובמחסניות, ראה ללא ספק את הניידות הטסות ברחובות ושמע את הסירנות. אם הייתה לו כוונה לבצע פיגוע נוסף הוא זנח אותה והתמקד במאמציו להימלט.
אם הפיגוע ב"סימטא" היה חלק משרשרת פיגועים, כמו בפריז, הנוכחות המסיבית והאינטנסיבית של אנשי ביטחון חמושים ברחוב הייתה מרתיעה ומסכלת לפחות חלק מהאחרים. במקביל נסרקו מצלמות האבטחה שהיו פזורות באזור הפיגוע, ומהן הגיע כעבור זמן לא רב מידע על זהות המחבל והנשק שהוא השתמש בו. בינתיים הצליח מלחם לעלות למונית, לרצוח את נהגה אמין שעבאן ליד מלון מנדרין ולנהוג במונית למרחק קצר עד שנטש אותה.
משלב זה התנהל המרדף במישור המודיעיני, בעיקר על ידי שב"כ, בעוד המשטרה ממשיכה בימים הבאים בפעילות בפרופיל גבוה בגוש דן. הפעילות הזו נמשכה לפחות 24 שעות באותו קצב גם לאחר שהתקבלה בדיקת DNA של צואה, שהעידה שמלחם כבר לא נמצא באזור תל אביב. במצבים מעין זה תמיד קיימת אפשרות שהנרדף - אולי בעזרת סייען - יחמוק מהרשת הפרושה לו ויופיע בהפתעה כדי לבצע עוד פיגוע. כל עוד הוא חופשי וחמוש זה אפשרי. לכן הפעילות המשטרתית הגלויה שנמשכה נועדה להרתיע ולהקשות עליו ועל שותפיו, אם יש כאלה.
אולם למעשה גם היום המשטרה ושב"כ אינם יכולים או שאינם רוצים להסיר את חוסר הוודאות בשורה של נושאים, שבירורם חשוב לא רק לצורך העמדה לדין של שותפים לכאורה שהיו למלחם ולמסע ההימלטות שלו, אלא גם ליחסים בין יהודים לערבים במדינת ישראל.
מי הדריך ומי המריץ
עדיין איננו יודעים מה היה המניע העיקרי של מלחם. סביר שמדובר במפגע בודד שפעל מצבר של סיבות אישיות (כמו הריגת דודו בידי שוטרים) ואישיותיות (אם כי לא היה פסיכופט). היו לו כנראה גם מניעים דתיים ולאומניים. אבל איננו יודעים אם היה מישהו, אולי ארגון או קבוצה בתוך מדינת ישראל או מחוצה לה, שהשפיע עליו, הדריך והמריץ אותו לבצע פיגוע רצחני; מאפייני הפיגוע דומים מאוד למאפייני הפיגוע בפריז בנובמבר. האם זו הייתה השראה של דאעש? אם כן - האם מלחם הציע את עצמו לדאעש וחמק מתחת למכ"מ של שב"כ? האם לפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, הפעיל מאוד בוואדי ערה, הייתה נגיעה לאירוע? כשמשפחת מלחם הקימה סוכת אבלים אחרי החיסול ביום שישי שאגו שם שבחים בזכות השהיד המנוח.
עדיין לא ברור לציבור בישראל עד כמה הרצח היה מתוכנן ומבוסס על איסוף מודיעין מקדים בשטח. אם כן - האם אנחנו כאזרחים יכולים להבחין בסימנים להכנות כאלה ולהתריע עליהן?
חידה מרכזית נוספת נוגעת לתפקידו של האב בפרשה: האם הוא קורבן של בנו, או שמא שיחק משחק כפול וסייע לו לפני הפיגוע ואחריו, בעודו מעמיד פני אזרח נדהם שומר חוק שמסגיר את בנו שהפך רוצח? מי שמחזיק בידיעת המשטרה וברשותה תת-מקלע לא תקני בביתו ומאפשר לבנו לקחת את הנשק ולהתאמן בו, צריך עדיין לתת כמה הסברים.
בכפרי ואדי ערה מרננים אחרי מלחם האב כי היה משת"פ של השב"כ. הוא עצמו פלט משפט בראיון שכביכול מאשש עובדה זו. האם גם לבנו נשאת מייחסים במשולש קשרים כאלה עם הממסד הישראלי? האם מלחם רצח כדי לנקות עצמו מהחשדות - כפי שקרה לא אחת במסגרת העימות הישראלי-פלסטיני? האם שמועות אלה בדבר המשת"פיות לכאורה של האב ובנו הן הסיבה לכך שיצאו אישים רבים וסתם אזרחים במגזר הערבי בגינויים החד-משמעיים - חריגים בחריפותם ובעצם השמעתם - לפיגוע ולמפגע בדיזנגוף. או שמא יש כאן שינוי כיוון אמיתי כתוצאה מחשבון נפש בהתנהלות המיעוט הערבי בישראל כלפי המגזר היהודי?
המפכ"ל אינו ראש השב"כ
כשהמידע שמלחם אינו בתל אביב הפך לכמעט ודאות מודיעינית, יצא מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך והודיע לציבור שסכנת הפיגוע החוזר באזור תל אביב כמעט חלפה ולכן אפשר לחזור לשגרה. אלשיך טוען גם היום כי אין צורך "לדברר" אירוע תוך כדי התרחשותו ולעתים קרובות גם אחרי שהסתיים. זה רק מביא נזק ומסכן את ביטחון אנשי זרועות הביטחון העוסקים במלאכה. הוא צודק במידה לא מועטה. מידע שנמסר לציבור במסיבות העיתונאים המאולתרות בשטח מכיל כמעט תמיד פרט אחד או שניים שיש בהם כדי להועיל מאוד למאמצי ההימלטות של פושעים או מחבלים מבוקשים, או שהם מכבידים על הוכחת אשמתם של אותם מבוקשים בבית המשפט.
אולם מפכ"ל המשטרה איננו ראש שב"כ. כבכיר כחולי המדים הוא אחראי לא רק לסכל איומים על הביטחון הפיזי של אזרחי ישראל אלא גם לטעת בציבור תחושת ביטחון. בלעדיה, אימהות ואבות מפחדים לשלוח את ילדיהם לגנים ולבתי ספר, לא הולכים לעבודה, לא יוצאים לקנות ולבלות. את החרדה וחוסר הביטחון מתגברות הרשתות החברתיות.
ברור שהנזק הפסיכולוגי והכלכלי הנגרם מערעור תחושת הביטחון וחוסר הוודאות הוא רב. לכן במצבים כמו אלו צריך אדם מוסמך, רצוי קצין בכיר מאוד שיודע להתנסח בבהירות, לצאת ולדבר אל הציבור לפחות מדי יום. אפילו אם אינו מחדש דבר - עצם הופעתו בצורה קבועה בתקשורת יש בה כדי לנסוך מחדש תחושת ביטחון שהתכרסמה, להצביע על כך ש"עושים" ולפזר מעט את חוסר הוודאות. האלוף הרצוג ז"ל עשה בדיוק את זה בהצלחה אדירה במלחמת ששת הימים ב-67; תא"ל נחמן שי, כדובר צה"ל במלחמת המפרץ הראשונה (1991), הבין עיקרון זה ופעל בהתאם לרווחת הציבור המוקיר לו תודה עד היום. לתשומת לבך, מר אלשיך.
לפנייה לכתב/ת 
